כשגם הגלימה רומזת: שאול שוחט, השופט המחוזי והמורה לדורות, נפרד מכס השיפוט

מאת: שלמה בוצ'צ'ו

במעמד נדיר ומרגש, התכנסו מאות – שופטי מחוזי, שלום, משפחה, חברים, בני משפחה ומכרים – לאולם בית המשפט המחוזי בתל אביב, בקומה מינוס אחת, כדי לחלוק כבוד לשופט שאול שוחט שפורש לגמלאות לאחר 26 שנות שיפוט בשלוש ערכאות, כולל בבית המשפט העליון. האולם, שידע תיקים כבדים ומורכבים, הפך באותו צהריים לאולם של לבבות פתוחים וזיכרונות יקרים.

את דברי הברכה פתח נשיא בית המשפט המחוזי, השופט גלעד נויטל, בנימה אישית: "אני תלמיד של שאול. לא רק תלמיד למשפט, אלא תלמיד לדרך. כשנסענו יחד ברכבת, שני שופטים בדרכם לעוד יום עבודה, מצאתי את עצמי מקשיב לו בריכוז – כל שיחה הייתה שיעור: על מינויים, על הנהגה, על מורכבות נפש האדם. הוא היה עבורי לא רק אוזן קשבת, אלא מצפן. למדתי ממנו רבות – שיעורים של תבונה, ניסיון חיים וגישה אנושית שלא מוצאים באף ספר לימוד. הוא ידע להמליץ על שופטים כפי שהוא שפט – מתוך מחשבה מעמיקה, ענווה אמיתית, ויכולת נדירה להבחין בין עיקר לטפל. ואני הקשבתי לו – כי כשהוא דיבר, הקשבתי באמת".

נויטל הוסיף: "שאול הוא מסוג האנשים שכשהם מדברים, אתה מקשיב – כי מאחורי כל משפט יש עולם שלם של ניסיון, תבונה וראייה ארוכת טווח".

מאחורי האירוע המכובד עמדה השופטת נועה גרוסמן, שעמלה על הפקתו מתוך ידידות רבת-שנים והכרת תודה מקצועית עמוקה. "זכות גדולה נפלה בחלקי להכין את אירוע הפרישה של חברנו היקר והאהוב שאול", אמרה, והוסיפה: "שאול הוא מסוג האנשים שכאשר אתה עובד לצידם – אתה גם משתבח בעצמך. מתנת הפרידה שניתנה לו בשם כלל השופטים היא לא רק סמלית – היא ביטוי לאהבה והוקרה שאין להן מידה".

גרוסמן שיתפה גם ברקע האישי המיוחד לקשר ביניהם: "דרכינו הצטלבו עוד בטרם מונו לשיפוט – היינו פרקליטים צעירים בתחום דיני המשפחה, ואף הושבענו יחד לשופטי שלום. מאז, הדרך המשותפת רק העמיקה והפכה לשותפות מקצועית צמודה בלשכות בית המשפט המחוזי"..

השופט נפתלי שילה, חברו הקרוב להרכב בערעורים מאז שנת 2019, הדגיש את העומק הרעיוני והמקוריות המשפטית של שוחט. "לדוגמה: קבעת שמרגע שמוגשת תביעה לפירוק שיתוף, בן הזוג שנשאר בדירה המשותפת מחויב לשלם לבן הזוג שעזב את הדירה דמי שימוש ראויים ויש בכך גילוי דעת שהוא לא מסכים לשהותו. כיום זה נראה לנו מובן מאליו ואולם באותם ימים, היה זה חידוש משמעותי", סיפר שילה. בהמשך הדגיש: "שאול לא רק הכריע – הוא גם עיצב תשתית הגותית לתחום כולו. הוא כתב ספרים, כיהן בוועדות חקיקה, הרצה, והיה תמיד מורה דרך".

השופטת יהודית שבח, בת הרכבו של שוחט במשך שנים רבות, היטיבה לנסח את התמהיל הייחודי של שאול שוחט: "יעיל, בעל מזג שיפוטי, תקיף אך רחום ורגיש. לא חבל לפרוש בגיל כזה? שאול נראה לא יותר משישים – ומרגיש ככה. צעיר, חיוני, חכם". היא המשיכה וסיפרה על שיתוף הפעולה יוצא הדופן ביניהם: "עבדנו יחד, פעמיים בשבוע, שנים רבות. סיעורי מוחות, כתיבה, התלבטות – ואף לא מריבה אחת. הכול נעשה בכבוד, בהפריה הדדית, מתוך אהבה כפולה: לשיפוט – ולחברות".

ולא רק בתי משפט היו לשופטים למרחב. ערב אחד, בהשתלמות בנוה אילן, יצאו שלושת חברי ההרכב – שוחט, שבח ויונה אטדגי – בדרכם לסרט בירושלים. באמצע הדרך, אירע פנצ'ר בגלגל, בסמוך לכפר ערבי. "מצאנו עצמנו במקום חשוך, גבולי, עם חשש מסוים", סיפרו. הם התקשרו למוקד המשטרה, אך מי שלקח את השפופרת היה שוחט – ובדרכו המיוחדת, מסודרת, אך רגועה, אמר לשוטרת: "שלום, כאן שלושה שופטי מחוזי תל אביב – נקלענו למצב לא נעים". הניידת הגיעה כעבור דקות אחדות, וסייעה בתיקון הפנצ'ר. סיפור סמלי, שיש בו את כל התמצית: שקט, אחריות, קור רוח – ומנהיגות טבעית.

ואז דיבר השופט שוחט עצמו. הוא עמד על הדוכן בעיניים לחות ואמר: "אין אדם מעיד על עצמו. יעידו בו אשתו, ילדיו, מתדייניו, עמיתיו. ומעל הכול – יעידו בו פסקי הדין שכתב. כולכם – כולכם – העדים שלי היום". הוא המשיך ופרש את משנתו השיפוטית, כהרגלו – לא בצעקה, אלא ברכות חדת-עין: "לב שומע להבין בין טוב לרע – זו הייתה בקשתו של שלמה המלך, וזו הייתה משאלת ליבי מאז שמוניתי לשיפוט. להיות שופט זה לא רק לשפוט – זה להקשיב באמת, להרגיש באמת, להכריע מתוך הבנה אנושית אמיתית".

בין פסקי הדין הרבים שהותיר אחריו, ציין השופט שילה את חשיבותם התקדימית של רבים מהם: "שאול היה הראשון שהציע נוסחאות מתמטיות לחלוקת מזונות בהסדרי משמורת משותפת, עוד לפני בג"ץ בע"מ 919/15. הוא הבחין ברמות נטל הראיה בהוכחת צוואות, חידד את גבולות הסכמי שיפוי, וידע לשלב צדק עם יעילות גם במקרים אנושיים – כמו מאבק על משמורת של חתולה עיוורת וכלבה חסרת רחם".

שוחט עצמו, במילות סיום אישיות, ציין כי אפילו הגלימה שלו כבר רומזת: "שרווליה פרומים, התפרים משוחררים – והיא כאומרת לי: הזמן הגיע". אך בלבו – אין פנסיה. "26 שנים – נשמתי את המשפט, הילכתי בו, חלקתי אותו עם רעיי. המשפט היה לי עורק חיים. עכשיו, זה הזמן לנשום אותו אחרת – אבל להמשיך לאהוב".

בפרישתו של השופט שאול שוחט מאבדת המערכת השיפוטית לא רק שופט ותיק ומוערך, אלא גם הוגה, מורה דרך ואדם שידע לאזן באומנות בין רגישות אנושית לחדות משפטית. תרומתו לפיתוח דיני המשפחה, סדרי הדין והאתיקה השיפוטית תישאר חקוקה בפסיקה ובספרות המשפטית לעוד שנים רבות. גם כשהוא פושט את הגלימה, ניכרת התחייבותו להמשיך ולהשפיע – כי עבור שוחט, המשפט אינו תפקיד, אלא שליחות פנימית מתמשכת.

המערכת שחררה אדם שהיא לא תשכח. קבוצות הווטסאפ השיפוטיות כבר שותקות קצת יותר. מכונת הקפה בלשכת המזכיר עוד פועלת – ומחכה לו. את המשך דרכו המקצועית יקדיש שוחט במסגרת "אביב, הבית לגישורים ובוררויות" של השופטת (בדימוס) הילה גרסטל. ולמרות הפרידה, נותר חוט שמחבר – חוט של כתיבה, של רוח, של השפעה.

ואולי היטיב לנסח זאת בעצמו, כשהביט על הדרך שעשה ואמר: "ובסוף העלייה ניצב ספסל בודד, ממנו נשקפת כברת הדרך – זו שעברתי, וזו שעדיין לפניי".