שופטת השלום זיכתה – אך ציינה: נותר ספק לגבי התנהגות הנאשם

מאת: שלמה בן ברוך,

בית משפט השלום קבע: הנאשם יזוכה מחמת הספק מעבירות אלימות כלפי בת זוגו לשעבר – אך הותיר ספק ממשי באשר לחפותו המלאה. בפסק דינה כתבה השופטת שירלי דקל נוה כי לא ניתן לקבוע ממצאים מרשיעים, אולם נותר בליבה קושי באשר לאמיתות גרסתו של הנאשם.

ההליך נסב על שני אישומים בגין עבירות אלימות ואיומים, אשר על פי הנטען התרחשו בחודש ינואר 2023, בין הנאשם לבין זוגתו לשעבר, בעת שניהלו קשר זוגי והתגוררו יחד עם בנם הקטין. האישום הראשון מתייחס לוויכוח שפרץ ביניהם על רקע רצונה של המתלוננת לעבור להתגורר ברוסיה יחד עם הילד, בניגוד לעמדת הנאשם.

לפי כתב האישום, במהלך הוויכוח צעק עליה הנאשם כי יהרוג אותה אם תתנגד להחלטתו שלא לאפשר את יציאת הקטין מן הארץ, ובהמשך דחף אותה בחזה עד שפגעה במשקוף הדלת ונגרמה לה אדמומיות בידה. באישום השני נטען כי עשרה ימים לאחר מכן, הגיע הנאשם לדירתה, דפק על הדלת, צעק עליה שתבטל את תלונתה, ואף איים עליה כי אם תיסע לרוסיה, "יש לו אנשים שיהרגו אותה גם שם".

המתלוננת, אזרחית רוסיה חסרת אזרחות ישראלית, העידה באמצעות מתורגמן. בעדותה טענה כי הנאשם הפעיל מכשיר הקלטה במהלך הוויכוח והצמיד את הטלפון לפניה. לטענתה, ניסתה להדוף אותו, והוא תפס בידה השמאלית, דחף אותה לקיר, וחבט את ידה בכוח. ביחס לאירוע השני טענה כי חברתה הייתה עמה בדירה, וכאשר איים הנאשם – נמלט מהמקום עם קריאתה להזעיק את המשטרה.

הנאשם, מצדו, כפר באופן מוחלט במיוחס לו. ביחס לאישום הראשון טען כי הגיע לדירה לשם מימוש הסדרי שהות עם הקטין, וכי התנהל ביניהם ויכוח בלבד. לטענתו, חיבק את הקטין ובכה, אך לא הפעיל כל אלימות. ביחס לאישום השני טען כי כלל לא נכח בדירה במועד הרלוונטי, לא דפק על הדלת, ולא איים על המתלוננת.

השופטת דקל נוה עמדה בפסק דינה על סתירות מהותיות בין גרסאות המתלוננת בהודעותיה במשטרה לבין עדותה בבית המשפט. לדבריה, התגלו פערים בין נוסח כתב האישום לעדויות, סתירות בעדותה מול מסמכים אחרים שהוגשו לתיק, וכן העדר קוהרנטיות פנימית. היא ציינה, בין היתר, את הסתירה המרכזית בתיאור הפיזי של התקיפה בין הגרסאות השונות שמסרה.

ביחס לאישום השני ציינה השופטת כי העדות נמסרה רק כשנה לאחר המקרה, בעקבות פנייה יזומה של המשטרה, וכן כי המתלוננת שינתה בעדותה את מועד האירוע שנמסר בחקירה. לעניין עדות החברה שנכחה לכאורה בדירה, קבעה השופטת כי נמצאה סתירה בין עדותה בבית המשפט לבין גרסתה במשטרה באשר לשאלת החבלה בגופה של המתלוננת.

בנסיבות אלה, ולאור קשיים ראייתיים ניכרים, קבעה השופטת כי לא ניתן לבסס הרשעה על בסיס עדויות התביעה. עם זאת, הדגישה: "נותר בליבי ספק באשר לזיכוי הנאשם, נוכח הקושי לתת אמון בטענותיו והתחושה שנוצרה בליבי... כי היו דברים בגו, היינו, כי אירעו אירועי אלימות מצד הנאשם, אך לא באופן שפורט בכתב האישום".

בסופו של דבר הורתה השופטת על זיכוי הנאשם מחמת הספק משני האישומים שיוחסו לו. עם זאת, קביעותיה משקפות עמדה לפיה לא ניתן לייחס לנאשם חפות מוחלטת, אלא אך ורק קיומו של ספק סביר, אשר מחייב את הכרעת הדין על פי הסטנדרטים הפליליים הנדרשים.