על שולחן השופטת: האם מסמך נדיר משנות ה-40 יכול להציל את התובעים ממיליוני שקלים?

מאת: שלמה בוצ'צ'ו,

בית המשפט השלום בתל אביב, בפני השופטת הבכירה רונית פינצ'וק, דחה לאחרונה תביעה שהגישו מספר בעלי זכויות חכירה במקרקעין ברחוב פינסקר בתל אביב נגד רשות מקרקעי ישראל (רמ"י). התובעים דרשו השבת כספים בסך של 2,211,786 שקלים, אשר לטענתם נגבו מהם על ידי רמ"י שלא כדין.

על פי התביעה, התובעים הם בעלי זכויות חכירה במקרקעין ברח׳ פינסקר בתל אביב. התובע שהיה בעל הזכויות במקרקעין במועד האירועים נשוא התביעה העביר את הזכויות לתובעים נוספים שרכשו אותן בהמשך. הנתבעת היא רשות מקרקעי ישראל (רמ"י).

בפני השופטת פינצ'וק נטען כי רמ"י, הנתבעת, הטעתה את התובעים ודרשה מהם תשלומים בגין חכירת המקרקעין, תוך הצגת מצג מטעה וחוסר שקיפות. התובעים, ובהם עמרי בן עזרא, רותם כהן ולירון פישר, טענו כי בהתאם להסכמי חכירה היסטוריים שנחתמו בין קק"ל לבין בעלי זכויות קודמים, הם היו אמורים להיות פטורים מתשלום דמי היתר בגין שינוי ייעוד ובנייה. עוד נטען כי רמ"י הסתירה מהם מידע מהותי והציגה דרישות כספיות בלתי מוצדקות.

נטען כי בשנות ה-40 נחתם חוזה חכירה בין קק"ל לבין גברת מינדל פרידמן, שהוגדרה בהסכם כ"החברה ההדדית לבניית בתים ביפו", ביחס לחכירת מגרש בשכונת נורדיה – המקרקעין נשוא התביעה. נטען כי מדובר בהסכם מיוחד שנקבעו בו הוראות שימוש רחבות ביותר, הרשאה לבצע פעולות שונות למעט אם החוכר סירב מפורשות, הגבלה על גובה דמי החכירה והיעדר חובת תשלום לקק"ל בגין בנייה. בשנת 1938 קק"ל כתבה מכתב לעיריית תל אביב לפיו היא מסכימה שפרידמן תבנה על המקרקעין בית בן שלוש קומות.

נטען כי רמ"י לא גילתה לכונסי הנכסים שהבעלים פטורים לחלוטין מתשלום בגין שינוי ניצול מכוח הסכמות העבר. כמו כן, לא ניתן הסבר לזינוק דמי ההיוון מ-5.5% בשנת 1990 ל-51% בשנת 2005. הכונסים לא שיערו כי רמ"י תעלים מהם מידע ותציג מצג שווא, ולכן בחרו באופציית "נוהל שינוי ניצול".

בהמשך, ביום 15 בינואר 2008, הוציאה רמ"י מפרט כספי על סך 2,589,306 שקלים, אשר לימים הופחת במסגרת השגה לסך של 2,211,786 שקלים ושולם על ידי יורשי פרידמן. נטען כי התביעה מבקשת לשלב בין עילת ההטעיה לחוסר תום לב לבין סעד ההשבה, אשר עשוי היה לעמוד לבעלי הזכויות המקוריים, אך לא לתובעים החדשים. נטען כי עילת ההטעיה וחוסר תום הלב הן עילות נזיקיות המזכות בפיצויי הסתמכות, אך לא בהשבה.

השופטת פינצ'וק קבעה בפסק דינה כי דין התביעה להידחות על הסף בשל התיישנות. לדבריה, מדובר בתביעה להשבת כספים שנולדה אגב עסקת מקרקעין, ולכן חלה עליה תקופת התיישנות של שבע שנים בלבד, בהתאם לחוק ההתיישנות. עוד ציינה השופטת כי גם אם הייתה מקבלת את טענת התובעים כי נודע להם על ההטעיה הנטענת רק בשנת 2020, הרי שהיה עליהם להוכיח כי לא יכלו לגלות את העובדות קודם לכן, דבר שלא הוכח.

בנוסף, השופטת פינצ'וק קבעה כי גם לגופו של עניין, לא הוכחה הטעיה מצד רמ"י. לדבריה, ההסכמים המקוריים אינם מקנים לתובעים פטור גורף מתשלומים, והם בחרו במסלול התשלום בהתאם לשיקוליהם העסקיים. כמו כן, הדגישה כי רמ"י פעלה בתום לב והציגה בפני הכונסים את האפשרויות השונות, כך שלא ניתן לטעון להטעיה מכוונת.

עוד ציינה השופטת פינצ'וק כי קבלת התביעה עלולה ליצור תקדים בעייתי, במסגרתו חוכרים יבקשו להשיב כספים ששולמו לפני שנים רבות, בניגוד לעקרונות של ודאות משפטית וסופיות עסקאות. לפיכך, דחתה את התביעה והורתה לתובעים, עמרי בן עזרא, רותם כהן ולירון פישר, לשלם לרמ"י הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 35,000 שקלים בתוספת מע"מ.

סיכומו של דבר, בית המשפט קיבל את טענות רמ"י ודחה את התביעה על הסף, הן בשל התיישנותה והן לגופה. פסק הדין משמש תמרור אזהרה לרוכשי זכויות חכירה בנוגע לחשיבות בדיקת תנאי העסקה והתשלומים הנדרשים טרם הרכישה.