היכל הצדק הפך היכל זיכרון: עין אחת לא נותרה יבשה – רק כאב ותקווה מילאו את האולם

מאת: שלמה בוצ'צ'ו,

הבוקר, בלב ליבה של מערכת המשפט – בהיכל בית המשפט המחוזי ברחוב ויצמן בתל אביב – נערך טקס עוצמתי, מרגש ורב-רבדים לציון יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה תשפ"ה.

הטקס, שהוכן ברגש, הקפדה ומשמעות עמוקה על ידי שופטי בית המשפט המחוזי ובראשם, השופטת סיגל יעקבי, והובל בעוצמה רגישה על ידי השופט עודד מאור – הפך את האולם כולו לחלל מקודש של כאב וזיכרון.

לוח הדיונים הפך הבוקר למסך זיכרון – מצגת של שמות ופנים הוקרנה על המסך הראשי והאירה את נוכחותם החסרה של החללים. הטקס נפתח בצלילי "שיבולים" ובליווי התמונות – זיכרון חי לאלה שנפלו.

דקות ספורות לאחר מכן, נשמעו דברי פתיחה מפי השופט עודד מאור: "מאז אותו יום שחור, השבעה באוקטובר, כל יום הוא יום זיכרון. יום למי שנפלו, למי שנרצחו, וזיכרון לחטופים שעודם שם. אנו זוכרים גם את כאבן של המשפחות, שחייהן השתנו לעד. הזיכרון הוא לא רק עבר – הוא מחייב אותנו כאן, עכשיו, להסתכל על המציאות בעיניים אנושיות, ולהיות ראויים למורשת הזאת." בקול חנוק ניהל את הטקס.

"אני מתכבד לפתוח את טקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וחללי פעולות האיבה תשפ"ה. שופטי ועובדי בתי המשפט במחוז תל אביב ביקשו להנציח את זכר יקיריהם במצגת זיכרון בה צפינו זה עתה. נתכנסנו כאן היום להוקיר ולכבד את זכרם של החיילים והחיילות, הלוחמים והלוחמות, אשר הקריבו את חייהם למען ההגנה על המולדת."

לאחר מכן נשמעה צפירה בת שתי דקות – שתי דקות של דממה מוחלטת, עוצמתית יותר מכל נאום. האולם כולו קפא: העיניים נעצמו, הידיים נחו על הלב, והאוויר התמלא בתחושת נצח שקטה ועמוקה. עם תום הצפירה, נשא השופט עודד מאור את תפילת "יזכור" בקול שקט אך מלא עוצמה, שחתך את הדממה ברכות: "יִזְכֹּר עַם יִשְׂרָאֵל אֶת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו הַנֶּאֱמָנִים וְהָאַמִּיצִים..." אחריו, בקול יציב ורם, נשא השופט שי יניב את תפילת הקדיש – מילים עתיקות שנשאו את עול הדורות כולם: "יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא..." – והאולם, שותק כולו, נשם את הזיכרון.

השופטת נועה גרוסמן הקריאה את "קינת דוד": "איך נפלו גיבורים... צר לי עליך, אחי יהונתן" – ובקולה הרועד, בקצב האיטי, הקריאה גם: "הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל, עַל-בָּמוֹתֶיךָ חָלָל... אַל תַּגִּידוּ בְגַת..." הקהל שתק, אך הדמעות דיברו.

השופטת איריס לושי-עבודי קראה את שירו של יהודה עמיחי, ובקולה השקט והמרגש שאלה יחד איתו: "וְאֵיךְ עוֹמְדִים בְּטֶקֶס זִכָּרוֹן?" המילים נגעו בלב, כאב מורגש בכל שורה. הקול שלה רעד מרגש, והעיניים בקהל התמלאו דמעות. היא לא הייתה לבד – עין אחת לא נותרה יבשה באולם.

מאוחר יותר שב השופט עודד מאור לדוכן, ובקול שקט אך נחרץ דיבר מהלב – על כאב, על חיבור, על הבטחה: "כולנו, כן כולנו, רקמה אנושית אחת חיה. אם אחד מאיתנו הולך – משהו מת בנו, ומשהו נשאר איתו. ביום הזה אנחנו לא רק זוכרים – אנחנו מבטיחים". דבריו נפלו על אוזניים קשובות, וחרכו את הלב. הוא הזכיר כי מניין הנרצחים בפעולות האיבה עומד כיום על 5,229 אזרחים – מהם 79 נוספו רק בשנה האחרונה. מספרים – שנעשו שמות. שמות – שנעשו שתיקות. שתיקות – שהותירו משפחות שותקות לעד.

השופטת יהודית שבח שיתפה בזיכרון אישי וטעון: סמ"ר עידו טסטה ז"ל, בנה של עובדת מערכת בתי המשפט, שנפל בלחימה – וחברו עידו וולך ז"ל, שנהרג בדיוק שנה אחריו. "אי אפשר לחלוק את היגון – אבל אפשר לזכור. ולזכור זו הדרך שלנו לאהוב". מתוך ספר ילדים שכתבה דלית טסטה.

בהמשך הקריא השופט מאור את צוואתו של סרן עדן פרוביזור ז"ל: "גם אם יקרה לי משהו – הכול בסדר. אני במשימה של החיים שלי, שומר על ארץ ישראל. תדעו שאהבתי אתכם."

השופטות סיגל יעקבי ואיריס אילוטוביץ-סגל הקריאו יחד גרסה מיוחדת לשיר "אצלנו בגן". יעקבי אמרה: "המילים התמימות של שיר ילדים קיבלו משמעות חדשה – הן הפכו לדרך זיכרון. כל ילד, כל לוחם, כל מי שאיננו – הפך לשורה בשיר חיינו". איריס אילוטוביץ-סגל בקול רדיופוני מרשים רגשה את כולם. לא הרפו לרגע מהמבט.

השופטת לושי-עבודי וברק סודרי הקריאו תפילות לשלום המשפחות ולהשבת החטופים. המילים נשאו עמן תחינה, ובאולם נשמעה הנשימה הכבדה של תקווה מעורבת כאב.

הוקרן סרטון מצמרר על השבעה באוקטובר – והשתיקה הפכה עמוקה עוד יותר. לאחר מכן נשא נשיא בית המשפט המחוזי, השופט גלעד נויטל, דברים שחתמו את הרוח: "יש רגעים שבהם מערכת המשפט כולה עוצרת – לא כדי לשפוט, אלא כדי לזכור. כך גם היום. זוהי זכות, ויותר מכך – זו חובה. בשם כל אלה שלא ישובו, ובשם תקוותו של העם."

השופט גלעד נויטל, נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, דיבר בקול שקט אך עמוק, כאילו כל מילה נושאת משקל של כאב. מדף הנייר שממנו הקריא רעדו שורות טעונות, שנכתבו בלב מדמם. הוא לא רק הקריא – הוא נשא את הסיפורים בגופו, כאילו היה שליח של כל משפחה שכולה. "כל כך הרבה סיפורי שכול ועצב שאליהם אנו נחשפים..." הוא החל, ונשם עמוק. "החייל שנפצע, החלים, חזר להילחם ונהרג. החיילות שדיווחו עד שניחר גרונן על חדירת מחבלים ונספו בחמ"ל שעלה באש..." השמות והפרטים לא הוזכרו – אבל כולם ישבו שם עם דמות מול העיניים. הוא תיאר את חבר כיתת הכוננות, את לוחם הצנחנים שנותר בידיים חשופות, את האבא שהניח את בנו ההרוג מתחת לעץ. הקול שלו רעד כשאמר: "והילד הקטן – שתמונתו עומד ומישיר מבט בחולצת פסים... שנהרג מרסיס שחדר לממ"ד שבו שהה..." ובסוף, כמו חריש עמוק בלב הקהל, סיכם: "לזכר כל אלה, ועוד רבים רבים אחרים... אנו שוב עומדים כאן כולנו, אבלים."

השופט נויטל המשיך ופרס בפני הנוכחים את סיפורה של קרן – מכונאית מוטסת בטייסת 114, שנהרגה במלחמת לבנון השנייה. דבריו היו איטיים, נושמים את הכאב. הוא סיפר על המסוק שהופל, על המסע בן 12 השעות שבו גופתה נישאה על כתפי לוחמים מלבנון, על היותה האישה היחידה שנהרגה במלחמה ההיא. "קרן הייתה בת 27," סיים בקול שקט, "ומאז, העולם חסר אחת."

יום הזיכרון מתקיים באופן רשמי רק פעם אחת בשנה, אך בכל יום ויום אנו צריכים לזכור את עוצמת כאב השכול ואת המשפחות השכולות, ולחבק, ולהכיל ולפתוח את ליבותינו אליהם. ואנו – שנמשיך להיות טובים, מסורים, הוגנים, חרוצים וראויים לאלה ששילמו בחייהם כדי שנוכל להמשיך לחיות כאן."

את הטקס חתמה שירת "התקווה", שנישאה מפי הקהל כולו, ועטפה את הבוקר באווירה של אחדות, עמידה וגאווה לאומית. בסיום, התקיימה פינת זיכרון מיוחדת, שבה הדליקו המשתתפים נרות נשמה לזכר הנספים – פעולה שקטה אך רבת משמעות, שנעשתה מתוך תחושת שליחות עמוקה להנציח את אלו שלא זכו לראות את תקומת העם היהודי.

כך הסתיים טקס יום הזיכרון בהיכל בית המשפט ויצמן תל אביב – בצניעות, בהוד ובתחושת אחריות לדורות הבאים. הטקס כולו נישא באווירה של כבוד, צניעות ורגש, והיווה תזכורת לכך שהזיכרון אינו שייך רק לעבר – הוא אחריותו של ההווה ותקוותו של העתיד. עין אחת לא נותרה יבשה.