עורך הדין דן אבי־יצחק הלך לעולמו בגיל 89: מגדולי הסנגורים בישראל
- מגזין בית המשפט
- 12 באוק׳
- זמן קריאה 3 דקות
עורך הדין דן אבי־יצחק, מן הדמויות הבולטות והמשפיעות בעולם המשפט הפלילי בישראל, הלך לעולמו בשבת, 11 באוקטובר 2025, בגיל 89.
ישנם עורכי דין טובים, ישנם מצוינים, ויש את דן אבי־יצחק. מהגברדיה הוותיקה, בעל נוכחות נדירה באולמות המשפט. עורך דין שבחר להשאיר את הצעקות מחוץ לפרוטוקול, אך כשהשמיע את קולו, הקירות רעדו. הוא הותיר אחריו מורשת מקצועית שחינכה דורות של משפטנים, שופטים ועורכי דין, וחרט את שמו כאחד מענקי הסנגוריה הישראלית. תפיסתו הייתה פשוטה אך נחרצת: ברגע שנכנסים לתיק, עובדים עליו כאילו החיים תלויים בו, עד שמוצאים את האמת.
מי שנודע כאימת דוכני העדים, בעל ארשת קפואה ומדויקת, שמר לאורך הקריירה על ריסון רגשי מול בית המשפט. חדות מחשבתו ניכרה בכל תיק וחקירה, כשהצליח לחשוף סתירות מתוך פרטים זעירים. הוא הצטיין בשילוב נדיר בין ניתוח ראיות מדוקדק לבניית אסטרטגיות מקוריות שהכריעו משפטים, מתוך אמונה שהשאלה הנכונה, ברגע הנכון, יכולה להכריע גורלות יותר מכל נאום רועם.
לאורך חמישה עשורים ייצג אבי־יצחק את בכירי הפוליטיקאים, אנשי העסקים ואנשי התקשורת בישראל, אך מעולם לא איבד את היכולת לראות כל אדם כבעל ערך שווה. בעיניו כולם שווים בפני החוק, והשפיטה חייבת להתבסס על הראיות בלבד, ללא קשר למעמד חברתי או כוח פוליטי. “החוק", נהג לומר, “אינו אמור להכיר שמות משפחה, אלא רק עובדות".
בין לקוחותיו נמנו שמות מוכרים מפרשות מתוקשרות: רם כספי בפרשת הפגישה הלילית, בנימין נתניהו בפרשת הקלטת הלוהטת וטניה שאו, רפאל פנחסי בפרשת הסרת החסינות, שתי פרשות עופר נמרודי, תיקי השוחד של אריה דרעי, מאבקי השליטה של משפחת מוזס בתקשורת ותיקים כלכליים מורכבים עבור סטף ורטהיימר. דווקא בתיקים שנראו אבודים מראש מצא את האתגר, לאתר פרט זעיר שיכול להפוך את כל התמונה.
בפברואר 1997 עזב במפתיע את ייצוגו של דרעי בפרשת בר־און חברון, ומסר הודעות במשטרה נגדו. במקביל ניהל את ההגנה בפרשת נמרודי, שכללה האשמות חמורות של קשירת קשר לרצח ומתן שוחד. עבירות אלו נמחקו בסופו של דבר בעסקת טיעון, לאחר שחקר ביסודיות את עדי המדינה והפריך חלק ניכר מעדותם. הוא האמין שגם בתיק שנראה אבוד, תמיד יש חורים בראיות, ודרכם אפשר לעבור.
הופעותיו בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בתיק נמרודי ב’, נלמדות עד היום כסדנה חיה בסנגוריה. חמשת עדי המדינה, ובראשם רפי פרידן ויגאל תם, מצאו עצמם מתפתלים על הדוכן מול שאלות מדויקות ושקטות. אבי־יצחק לא הרים קולו, אך פירק את גרסאותיהם אחת לאחת, תוך שליטה מלאה בקצב המשפט. הוא האמין שהעד מגיע לדוכן עם פחד בראשו, וצריך לדעת לפרק אותו בשקט.
משרדו בירושלים היה רחוק ממשרדי היוקרה של הקולגות: דירת קרקע צנועה ברחוב הטייסים, ארבע קומות מתחת לביתו. שם קיבל לקוחות סביב שולחן פשוט, לעיתים לצד ארוחת צהריים שבישלה רעייתו. החדר היה עמוס ארגזי מסמכים ותיקים, ומתוכו נבנו קווי הגנה שטלטלו את בתי המשפט. “המשרד לא נועד להרשים,” אמר פעם, “אלא לאפשר עבודה מדויקת ורציפה".
במרכז חייו עמדו תמיד בני משפחתו, אשתו, נעמי טור כספא, מורה לביולוגיה וסופרת, וארבעת ילדיהם: איריס, עורכת דין ומאמנת; אייל, איש היי-טק; אמיר, מהנדס; ואסף, שביקש להמשיך בדרכו. שש נכדותיו, שאותן תיאר כיפיפיות ומוכשרות, היו מקור גאוותו. להן הקדיש זמן שלא יכול היה להעניק לילדיו בשנות עבודתו האינטנסיביות, כהשלמה מאוחרת למה שגבתה ממנו הקריירה.
למרות עשרות השנים באולמות המשפט, שמר אבי־יצחק על פרספקטיבה חדה כלפי המערכת. טען כי הפליליזציה בישראל רחבה מדי, וכי החוק הפלילי נועד למקרים קיצוניים בלבד. בעיניו, גם בעלי תפקידים רמים עלולים להסתבך מבלי שיהפכו לפושעים. הוא הזהיר מפני מציאות שבה כל טעות הופכת לעבירה פלילית, “עד שהמערכת כולה נחנקת,” כהגדרתו.
לאחר תיק נמרודי השני הודיע כי לא יקבל עוד תיקים חדשים. במשך כחמש שנים השלים את התיקים הפתוחים ותלה את הגלימה. גם לאחר פרישתו המשיכו לפנות אליו רבים, אך הוא דבק בהחלטתו. חדות מחשבתו והמורשת שהותיר ממשיכות להדהד עד היום במערכת המשפט הישראלית, תזכורת לעורך דין שידע לפרוש בשיא, מבלי לטשטש את חותמו.
תגובות