דן אבי יצחק - האיש שהרעיד את קירות אולם המשפט

מאת: שלמה בוצ'צ'ו,

ישנם עורכי דין טובים, ישנם מצוינים, ויש את דן אבי יצחק, מהגברדיה הוותיקה, בעל נוכחות נדירה באולמות. עורך דין שבחר להשאיר את הצעקות מחוץ לפרוטוקול, אך כשהשמיע את קולו, הקירות רעדו. הוא יצר מורשת מקצועית שחינכה דורות של משפטנים, שופטים ועורכי דין, וחרט את שמו כאחד מענקי הסנגוריה הישראלית, עם אמונה רבת שנים שברגע שנכנסים לתיק עובדים עליו כאילו החיים תלויים בו, עד שמוצאים את האמת.

מי שנודע כאימת דוכני העדים, בעל ארשת קפואה ומדויקת, שמר לאורך הקריירה על ריסון רגשי מוחלט מול בית המשפט. חדות מחשבתו ניכרה בכל תיק וחקירה, כשהצליח לחשוף סתירות מתוך פרטים זעירים. הוא נודע בשילוב נדיר בין ניתוח ראיות מדוקדק ובניית אסטרטגיות מקוריות שהכריעו משפטים, מתוך תפיסה שהשאלה הנכונה, ברגע הנכון, יכולה להכריע גורלות יותר מכל נאום רועם.

לאורך חמישה עשורים ייצג דן אבי יצחק את בכירי הפוליטיקאים, אנשי העסקים ואנשי התקשורת בישראל, מעולם לא איבד את היכולת לראות כל אדם כבעל ערך שווה. בעיניו כולם שווים בפני החוק, והשפיטה חייבת להתבסס על הראיות לבדן, בלי קשר למעמד חברתי או כוח פוליטי, כי החוק, מבחינתו, אינו אמור להכיר שמות משפחה, אלא רק עובדות.

ברשימת לקוחותיו בלטו פרשות מתוקשרות: רם כספי בפרשת הפגישה הלילית, בנימין נתניהו בפרשת הקלטת הלוהטת וטניה שאו, רפאל פנחסי בפרשת הסרת החסינות, פרשות עופר נמרודי על שני חלקיה, תיקי השוחד של אריה דרעי, מאבקי השליטה של משפחת מוזס בתקשורת ותיקים כלכליים מורכבים לסטף ורטהיימר. ותמיד חיפש דווקא בתיקים שנראו אבודים מראש את האתגר שבמציאת פרט זעיר שיכול להפוך את כל התמונה.

בפברואר 1997 עזב בפתאומיות את ייצוגו של דרעי בפרשת בר־און חברון, ומסר הודעות במשטרה נגדו. במקביל ניהל את ההגנה בפרשת נמרודי, שכללה האשמות חמורות של קשירת קשר לרצח ומתן שוחד, עבירות שנמחקו בעסקת טיעון, לאחר שחקר ביסודיות את עדי המדינה והפריך חלק ניכר מעדותם, כשהוא יודע שגם בתיק שנראה בלתי אפשרי יש חורים בראיות, ודרכם אפשר לעבור.

הופעותיו בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בתיק נמרודי ב', הפכו לשיעור חי בסנגוריה. חמשת עדי המדינה, ובראשם רפי פרידן ויגאל תם, מצאו עצמם מתפתלים על הדוכן מול שאלות מדויקות ושקטות. אבי יצחק לא הרים קולו, אך הצליח לפרק את גרסאותיהם מבלי לאבד שליטה על קצב המשפט, כשהוא מסתמך על ההבנה שהעד מגיע לדוכן עם פחד בראשו, וצריך לדעת לפרק אותו בשקט.

משרדו בירושלים היה רחוק ממשרדי היוקרה של הקולגות, דירת קרקע צנועה ברחוב הטייסים, ארבע קומות מתחת לביתו, בה היה מקבל לקוחות סביב שולחן פשוט, לעיתים לצד ארוחת צהריים שבישלה רעייתו. החדר היה עמוס ארגזי מסמכים ותיקים, וממנו נבנו קווי הגנה שטלטלו את בתי המשפט, מקום שלדבריו מעולם לא נועד להרשים, אלא לאפשר עבודה מדויקת ורציפה.

בני משפחתו תמיד עמדו במרכז חייו האישיים: אשתו, נעמי טור כספא, מורה לביולוגיה וסופרת, וארבעת ילדיהם, איריס, עורכת דין ומאמנת, אייל, איש ההיי טק, אמיר, מהנדס, ואסף, שביקש להמשיך בדרכו. שישה נכדותיו מתוארות על ידו כיפיפיות ומוכשרות, והוא מקדיש להן זמן שלא העניק לילדיו, כהשלמה למה שהקריירה גבתה ממנו בשנות העבודה האינטנסיביות.

על אף השנים הרבות באולמות המשפט, דן אבי יצחק שמר על פרספקטיבה חדה ביחס למערכת. טען לא אחת כי הפליליזציה בישראל רחבה מדי, וכי חוק פלילי צריך לשמש למקרים קיצוניים בלבד. בעיניו, גם בעלי תפקידים רמים עלולים להסתבך בנסיבות מסוימות, ואין לייחס לכך ייחוד מוסרי או משפטי, והזהיר מפני מצב שבו כל טעות הופכת לעבירה פלילית, עד שנחנקת המערכת כולה.

לאחר תיק נמרודי השני הודיע בבהירות כי לא יקבל עוד תיקים חדשים. במשך כחמש שנים השלים את התיקים הפתוחים ותלה את הגלימה. פניות רבות ממשיכות להגיע אליו מדי יום, אך הוא דבק בהחלטתו. חדות מחשבתו והמורשת שהותיר ממשיכות להדהד במערכת המשפט הישראלית עד היום, מתוך החלטה לפרוש בשיא ולא להיסחף לעוד תיק אחד שהיה מטשטש את מה שהותיר אחריו.

דן אבי יצחק - האיש שהפך את דוכן העדים לשדה קרב שקט