הצגת החובה של העונה: "זינגר" מוכיחה שתיאטרון גדול עוד חי ובועט

מאת: שלמה בוצ'צ'ו,

יש הצגות שמבקשות תשומת לב, ויש הצגות שתובעות נוכחות מלאה של לב ותודעה. "זינגר" בקאמרי שייכת לסוג השני. מהרגע הראשון ברור שמדובר ביצירה נדירה, אמיצה ומטלטלת, כזו שמגדירה מחדש מהו תיאטרון חי, נושם ובועט, ומציבה רף חדש לבמה הישראלית כולה בצורה מרשימה ובלתי נשכחת מאוד.

הבחירה להעלות את "זינגר" דווקא עכשיו מוכיחה אומץ אמנותי נדיר. בתוך מציאות תיאטרלית שמעדיפה בידור קל, הקאמרי מציב דרמה היסטורית מורכבת, חכמה וכואבת. זו יצירה שאינה מתנצלת, שאינה מקלה, ודורשת מהצופה מחשבה, רגש והקשבה עמוקה לכל פרט, ומציבה סטנדרט חדש לאמנות הבמה הישראלית כיום ממש.

העלילה נפתחת במחנה ההשמדה ומציבה מיד מראה אכזרית מול הקהל. הבחירה לא לייפות, אלא לספר בכנות ובאיפוק, יוצרת עוצמה דרמטית חריגה. מכאן מתחיל מסע אנושי שמטלטל בין הישרדות, מוסר, זיכרון ואשמה, הנוגע בשורש הקיום האנושי ומותיר רושם עמוק ומתמשך לאורך זמן רב במיוחד מאוד.

סיפורו של פיוטר "זינגר" נבנה בשכבות של כאב, תושייה וחמדנות. זהו דיוקן מורכב של אדם שניצל אך שילם מחיר נפשי כבד. ההצגה אינה שופטת אותו, אלא מאפשרת לצופה לבחון את גבולות האנושיות במבט כן נטול התחסדות או רחמים מזויפים כלל לאורך הדרך כולה מאוד נוקב.

עוצמת המחזה נובעת גם מהאופן שבו הוא מציג את זוועות העבר בלי להפוך אותן למופע. השימוש בתיאטרון מדויק, חכם ומרוסן מעצים כל רגע. הדילמות המוסריות נוכחות בכל סצנה ומסרבות להרפות מהצופה גם לאחר ירידת המסך ובכך יוצרות חוויה עמוקה ומשמעותית במיוחד לאורך זמן רב מאוד.

המעבר מאירופה החרבה ללונדון שלאחר המלחמה מתואר ביד בוטחת. זהו עולם חדש שמבטיח הזדמנויות אך גובה מחירים מוסריים קשים. "זינגר" הופך לסמל של הישרדות שהתקלקלה, של הצלחה ריקה מתוכן, ומשקפת חברה שמעדיפה כוח על חמלה ואנושיות בסיסית לאורך זמן רב מאוד וכואב במיוחד לצפייה מתמשכת.

העיסוק בזיכרון, אשמה וזהות מקבל כאן עומק נדיר. שלושת הגברים מייצגים שלוש דרכי התמודדות עם העבר. הבחירה לא להציע פתרון חד משמעי הופכת את המחזה לחכם, בוגר ומעורר מחשבה עמוקה שאינה מרפה גם לאחר היציאה מהאולם וממשיכה להדהד זמן רב מאוד בלב ובתודעה האישית של הצופה.

הבימוי של גלעד קמחי מדויק ואמיץ, ומצליח לשלב בין ריאליזם כואב לתיאטרון פיוטי. הבחירות האסתטיות, התנועה והקצב יוצרים חוויה בימתית סוחפת שאינה מרפה לרגע ומחזיקה את הקהל דרוך במתח רגשי גבוה ותחושת חשיבות אמנותית מתמשכת לכל אורך ההצגה המרשימה והשאפתנית מאוד במיוחד לצפייה חווייתית עמוקה.

התזמורת החיה מוסיפה רובד נדיר של עוצמה ורגש. המוזיקה אינה מלווה בלבד, אלא שותפה מלאה לסיפור. היא מדגישה רגעים, שוברת שתיקות, ומעצימה את התחושה שמדובר באירוע תיאטרלי גדול, יוצא דופן שאינו שגרתי בנוף המקומי ומותיר חותם אמנותי משמעותי לאורך זמן רב לאחר הצפייה בו ממש.

צוות השחקנים מפגין יכולת מרשימה ודיוק רגשי יוצא דופן. עמוס תמם מגיש תפקיד חייו בעוצמה שקטה ומטלטלת. נדב נייטס ורוי מילר משלימים אנסמבל אנושי שמכאיב בדיוק במקומות הנכונים, ומעורר הזדהות עמוקה וחיבור רגשי נדיר לכל דמות ודמות על הבמה לאורך כל רגע דרמטי ומשמעותי בהצגה.

שיאו של המחזה מגיע בעימות המאוחר, שבו נשאלות שאלות על נקמה, מחילה וזיכרון. הסצנה נבנית באיפוק מבריק ומותירה את הקהל מהורהר. זהו רגע תיאטרלי עוצמתי שקשה לשכוח גם זמן רב לאחר סיום ההצגה והיציאה מהאולם אל הלילה העירוני הקר והשקט שמסביב מאוד חזק ועמוק במיוחד.

לבסוף, "זינגר" היא יצירה שחייבים לראות. לא עוד הצגה, אלא חוויה תרבותית שלמה. הקאמרי מציב כאן רף נדיר של איכות, אומץ ועומק. זהו תיאטרון במיטבו, כזה שנחרט בזיכרון כחוויה בלתי נשכחת שכל חובב תרבות חייב לרוץ ולחזות בה בהקדם האפשרי בלי להסס כלל אפילו לרגע.

בין זיכרון, מוסר וכוח - "זינגר" היא ההצגה החזקה בעיר