הבן עזב, הכלה נשארה: החמה ביקשה לפנות אותה מדירת המגורים
- לפני 3 שעות
- זמן קריאה 2 דקות
בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה, בפני השופט דניאל שרז (בצילום), קיבל תביעת פינוי שהגישה בעלת דירה נגד כלתה לשעבר, לאחר שבנה עזב את הבית והכלה נותרה בדירה עם הילדים. פסק הדין קובע גבול ברור: סיוע משפחתי אינו הופך אוטומטית לזכות קניינית.
לטענת בעלת הדירה, היא אפשרה לבנה ולאשתו להתגורר בדירה משנת 2009 מתוך רצון לסייע להם כמשפחה. לדבריה, בין הצדדים היה הסכם שכירות, אולם דמי השכירות לא שולמו. לאחר פרידת בני הזוג, ביקשה החמה לקבל את הדירה בחזרה לידיה.
עוד טענה בעלת הדירה כי הדירה היא רכוש פרטי שלה ומשמשת עבורה מקור הכנסה עתידי, מעין “פנסיה”. לטענתה, משעה שהבן עזב והקשר המשפחתי בין בני הזוג התפרק, אין עוד הצדקה לכך שכלתה לשעבר תמשיך להתגורר בנכס ללא תשלום.
מנגד, הכלה טענה כי כאשר היא ובעלה נכנסו לדירה לפני כ־15 שנה, היא לא הייתה ראויה למגורים. לדבריה, בני הזוג השקיעו בה כספים ועבודות שיפוץ, החליפו צנרת, מקלחות וריצוף וטיפלו בנזקי רטיבות, ולכן אין לראות בה דיירת זמנית בלבד.
הכלה טענה גם כי היא ובעלה נהגו בדירה מנהג בעלים, וכי החמה אמרה להם שהדירה שייכת להם. לטענתה, השנים הארוכות בדירה, ההשקעות שבוצעו בה והנישואים הממושכים יוצרים “דבר מה נוסף” המצדיק הכרה בזכויותיה בדירה מכוח שיתוף ספציפי.
השופט שרז דחה את טענות הכלה וקבע כי בעלת הדירה נתנה לבני הזוג רשות מגורים כדי לסייע להם, אך לא ויתרה על בעלותה. בפסק הדין נכתב כי “התובעת רשאית לבטל רישיון מגורים שניתן לכלתה”, וכי הרשות ניתנה כל עוד קשרי המשפחה נותרו על כנם.
עוד קבע השופט כי לא הוכח שבני הזוג נהגו בדירה מנהג בעלים. הוא הדגיש כי הכלה עצמה הציעה לשלם תמורה עבור המגורים, וקבע כי “מי שמציע לשלם תמורה כלשהי ברור שאינו רואה בדירה כדירתו”. גם טענת השיתוף הספציפי נדחתה, משום שהדירה אינה של הבעל אלא של אמו.
בסופו של דבר, בית המשפט קיבל את תביעת הפינוי והורה לכלה ולילדים לפנות את הדירה עד 1 באוקטובר 2027. בנוסף, הכלה חויבה לשלם לבעלת הדירה שכר טרחת עורך דין בסך 7,500 שקל.
