בלי מסמך ובלי רישום: המחוזי קבע שהאישה זכאית למחצית מהדירה
בית המשפט המחוזי בתל אביב דחה ערעור שהגישה אחותו של אדם עיוור על פסק דין שקבע כי דירה בהרצליה שייכת לאחיה ולאשתו לשעבר בחלקים שווים. בפני השופטים עינת רביד, נפתלי שילה ויחזקאל אליהו (בצילום) עמדה מחלוקת משפחתית סביב הבטחה להענקת דירה, שניתנה ללא מסמך בכתב.
ראשיתו של הסכסוך בשנות ה־80, כאשר הוריו של האיש נסעו עמו לברזיל כדי למצוא לו כלה. שם הכירו את האישה, ובני הזוג חתמו על הסכם שקבע שיתוף ברכוש. לאחר שהגיעה לישראל חתמה האישה על הסכם ממון בעברית שקבע הפרדת רכוש מוחלטת. בהמשך נולדו לבני הזוג שתי בנות.
בשנת 2002 רכשו הורי האיש דירה חדשה בהרצליה, ובתחילת 2003 עברו בני הזוג ובנותיהם להתגורר בה. הם חיו בדירה במשך 17 שנים. לאחר שהיחסים בין בני הזוג עלו על שרטון, טענה האישה כי ההורים הבטיחו להעניק להם דירה וכי ההבטחה חזרה ונשנתה כאשר ביקשו ממנה לשוב לישראל.
לאחר מות האם ירשה בתה, אחותו של האיש, את כל עיזבונה, שכלל חמש דירות, חנות, מיטלטלין ומזומנים. בשנת 2021 הגישה האישה תביעה וביקשה להצהיר כי היא בעלת מחצית הזכויות בדירה. בית המשפט לענייני משפחה קיבל את התביעה וקבע כי הדירה שייכת לבני הזוג בחלקים שווים.
לטענת האחות, מעולם לא ניתנה התחייבות להעניק את הדירה לבני הזוג, לא נערך כל מסמך בכתב המעיד על מתנה, ואף לא הוכחה התחייבות קונקרטית מצד ההורים. מנגד, האישה טענה כי ההורים הבטיחו לה ולאיש דירה עוד לפני הנישואים וחזרו על ההבטחה בשנת 2002. הבעל הצטרף לעמדתה וטען כי גם הוא זכאי למחצית הדירה.
הרכב המחוזי דחה את הערעור וקבע כי אין מקום להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו בערכאה הקודמת. השופט נפתלי שילה כתב כי "מקרה דנן לא נמנה עם המקרים המצדיקים התערבות בממצאים העובדתיים", והוסיף כי עדות האישה נמצאה קוהרנטית ואמינה ולא נסתרה.
עוד נקבע כי ההבטחה להעניק לבני הזוג דירה חזרה ונשנתה בשנת 2002, כדי לשכנע את האישה לשוב לישראל. בפסק הדין צוין כי לאחר חזרתם ארצה עברו בני הזוג לדירה מיד לאחר שנמסרה מהקבלן, וכי הם התגוררו בה במשך 17 שנים "מבלי ששילמו להם אגורה שחוקה".
בית המשפט קבע כי מדובר באחד מאותם מקרים "חריגים ונדירים" המצדיקים הפעלת "זעקת ההגינות", שביכולתה להתגבר על דרישת הכתב בעסקת מקרקעין. שילה כתב כי האישה הסתמכה "באופן משמעותי ביותר" על ההבטחה להענקת קורת גג, לאחר שעזבה את ארצה ומשפחתה ועברה לחיות בישראל.
בפסק הדין נמתחה ביקורת גם על התנהלות המשפחה. נקבע כי "התנהגות המערערת, וקודם לכך ההורים, היא התנהגות חסרת תום לב באופן קיצוני". עוד נכתב כי ההורים התכחשו להסכם הברזילאי והחתימו את האישה על ההסכם הישראלי "על מנת לנשלה מזכויותיה בדירה שהם הבטיחו להעניק לה ולאיש".
בסופו של דבר, הערעור נדחה והקביעה שלפיה הדירה שייכת לאישה ולאיש בחלקים שווים נותרה על כנה. האחות חויבה לשלם לכל אחד מהם הוצאות בסך 25 אלף שקל, ובסך הכול 50 אלף שקל. 12210-01-26
תגובות