תביעת ענק נגד עורך דין: ויכוח חריף במחוזי על גבולות הרשלנות המקצועית
- לפני 16 שעות
- זמן קריאה 2 דקות
בית המשפט המחוזי בתל אביב דן לאחרונה בתביעה שהגיש ישעיהו גולדין נגד עורך הדין בועז קראוס, על סך 20 מיליון שקל, בטענה לרשלנות מקצועית חמורה אשר, לטענתו, מנעה ממנו לקבל עשרות מיליוני שקלים שהיו מגיעים לו מכוח הסכם קודם. במרכז ההליך ניצבת שאלה מקצועית: מתי כישלון בהוכחת רכיב כספי בתביעה חורג מגדר טעות משפטית והופך לרשלנות של עורך דין.
הדיון מתנהל בפני השופטת מיכל עמית־אניסמן (בצילום), אשר כבר בפתח ההליך הדגישה את הסיכונים לשני הצדדים והציעה לבחון פנייה להליך גישור, ואף העלתה אפשרות להכרעה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט. הצעה זו משקפת ניסיון לבלום הסלמה של סכסוך מקצועי מורכב, שבו ההכרעה אינה רק עובדתית אלא גם נוגעת לסטנדרט ההתנהלות המצופה מעורכי דין בניהול הליכים אזרחיים, ולגבולות ההתערבות השיפוטית בבחירות מקצועיות בדיעבד.
לפי כתב התביעה, בין השנים 1994-2011 ניהל גולדין את נכסי המקרקעין של ישראל ליפמן, קרוב משפחה מצד אשתו. בין הצדדים סוכם כי שכרו, 6,500 שקל לחודש, ישולם לאחר פטירת ליפמן מתוך העיזבון, בצירוף הצמדה וריבית הנהוגה בבנק על משיכות יתר, מנגנון שהפך בדיעבד לליבת המחלוקת המשפטית.
לאחר פטירת ליפמן הוגשו תביעות לבית המשפט לענייני משפחה. הקרן, בסך כ־4.5 מיליון שקל, נפסקה לטובת גולדין, אולם סוגיית הריבית הופרדה להליך נוסף. תביעה זו נדחתה לאחר שבית המשפט קבע כי שיעור הריבית ההסכמית לא הוכח בראיות. מכאן נולדה תביעת הרשלנות הנוכחית, שבמסגרתה טוען גולדין כי באי־כוחו לא הציגו חוות דעת, מסמכים או ראיות בנקאיות, מחדל שלטענתו הכריע את גורל ההליך.
במהלך הדיון הנוכחי נחשפה מחלוקת מקצועית עמוקה בין הצדדים: בעוד שהתובע טוען כי אי־הבאת ראיות בנושא מרכזי מהווה רשלנות מובהקת, ההגנה מציגה קו שונה לחלוטין. לטענת הנתבעים, החוזה קבע כי הריבית תיקבע ביום התשלום בפועל, נתון עתידי שלא ניתן היה להוכיח בזמן ניהול ההליך, ולכן הדרישה להוכחתו הייתה, לשיטתם, בלתי אפשרית מלכתחילה.
באחד הרגעים הבולטים בדיון אמר בא כוח הנתבעים כי "לא כל תקלה שיפוטית חמורה מחייבת להיצמד אליה כאילו היא אמת שממנה נגזרת רשלנות", וטען כי בית המשפט בהליך הקודם לא היה חייב להגיע לתוצאה שאליה הגיע. לדבריו, לא ניתן לייחס רשלנות לעורך דין כאשר נדרש להוכיח נתון שלא היה קיים במועד הדיון, והכרעה שיפוטית שגויה, ככל שהייתה, אינה הופכת בדיעבד לשגיאה מקצועית. בהמשך הוסיף: "בית המשפט המחוזי לא היה אמור להיזקק לסוגיית הריבית שכן איש מהצדדים לא ערער עליה… רק בית משפט מיוזמתו… הטיל אשם על אי הבאת חוות דעת".
טענה זו מציבה את בית המשפט בפני שאלה רחבה יותר: האם ניתן לבסס אחריות נזיקית של עורך דין רק משום שתוצאת ההליך הייתה בלתי מיטבית, או שמא מדובר בגבול הדק שבין שיקול דעת מקצועי לגיטימי לבין התרשלות. הדיון אף משקף מתח מובנה בין סופיות ההכרעה השיפוטית לבין ניסיון לבחון בדיעבד את הדרך שהובילה אליה.
בשלב זה טרם הוכרעה המחלוקת. בית המשפט קבע מועדי הוכחות והמליץ לצדדים לשוב לשולחן הגישור, תוך הדגשה כי ההליך טומן בחובו סיכונים לשני הצדדים. ההכרעה העתידית עשויה להיות בעלת השלכות רחבות, לא רק עבור בעלי הדין, אלא גם ביחס לאופן שבו יוגדר בעתיד גבול האחריות המקצועית של עורכי דין בתיקים שבהם רכיבים כלכליים תלויים באירועים עתידיים ובפרשנות משפטית משתנה.
תגובות