כשהכבוד נשכח: השופטים נושמים אחריות, עורכי הדין נושפים זלזול

מאת: שלמה בן ברוך,

בתי המשפט בתל אביב מתעוררים מוקדם. עוד לפני שהמסדרונות מתמלאים באנשים, לפני שקול המעצרים נשמע מבחוץ, הקפה בקפטריה כבר פושר, והשופטים נכנסים לאולמות. המערכת מתחילה לנשום, לאט, בכבדות, אבל בנחישות. זהו היום יום של הצדק הישראלי, עמוס, מתוח, ובלתי פוסק.

הבוקר התחיל בבית המשפט המחוזי בתל אביב. המסדרונות צפופים, האולמות מלאים עד אפס מקום, וכל שופט נראה כאילו הוא נושא על גבו את המערכת כולה. כל שופט נכנס לאולמו עם תיקי ענק, מבט ממוקד ותחושת אחריות כבדה שמונחת על כתפיו. אלה שופטים שעובדים קשה, יום אחר יום, בלי יחסי ציבור, בלי חסד, בלי מנוחה. הם לא מבקשים תודה, לא מחפשים כותרת, רק צדק. העומס עצום, הקצב בלתי פוסק, ואדם רגיל לא היה שורד אפילו יום אחד במקום שבו הם נדרשים לעמוד איתנים, לשמוע, להכריע ולהחזיק על גבם את אמון הציבור כולו.

באותו בוקר, באולמה של השופטת דנה אמיר, הוביל שירות בתי הסוהר זוג עבריינים כבני שלושים מרמת גן, יחד עם שלושה חשודים נוספים. כולם חשודים בפרשה חמורה של כנופיות רחוב אלימות, הצתת רכב בעיר וחשד להנחת מטען חבלה ברחוב ז׳בוטינסקי. “יש לנו ראיות מוצקות,” אמר גורם במשטרה. ביחידת ימ״ר תל אביב יודעים את העבודה. הם חיים את הרחוב, מפרקים מצלמות, שומעים הקלטות ומנסים להבין מי נגד מי, בעוד השופטים, באולמות כמו זה של אמיר, מחכים לראיות שיתורגמו לצדק.

כשנכנסתי לאולם, התומכים התלחששו ושאלו אחד את השני בלחש: "מי זה זה?" הכוונה הייתה אליי, כאילו מישהו זר נכנס אליהם הביתה. "אתה קשור לתיק?" שאלה אותי גברת צעירה כשיצאתי לרגע מהאולם. לא עניתי, רק חייכתי במבוכה. האולם היה טעון וצפוף, כולם הכירו את כולם, מלבד הזר שנכנס.

באולמה של השופטת דנה אמיר, השעה תשע בבוקר, והיא כבר בעיצומו של יום דיונים שיימשך עד שעות הערב. יום שלם של הוכחות, חקירות, עדים, סרטוני מצלמות וראיות סבוכות. באולם שלה אין רגע מנוחה. הנאשמים מביטים בציניות, חיוך דק על פניהם, ותוך רגע השופטת מוחקת להם את החיוך. התומכים יושבים באולם, כולם לובשים שחור, חלקם חובשים כיפות שחורות. אשתו של אחד הנאשמים נכנסת עם תינוקת בידיים, והשוטר מימ"ר שעל הדוכן עונה כפי שצריך, בביטחון, בלי להתפתל. הכול מתנהל בקצב מדויק של מערכת שאין לה את הפריבילגיה לעצור אפילו לרגע.

במהלך הדיון מתרחש רגע שממחיש היטב את יחסי הכוחות באולם. עורכת דין פלילית שמנסה להפגין עודף ביטחון וחכמה רגעית פונה לשופטת ואומרת: "אל תהנדסי את השאלות שלי". האולם משתתק, אפילו השוטר שעל הדוכן מרים מבט בתדהמה. השופטת דנה אמיר אינה מרימה קול ואינה משנה הבעה. היא מביטה לעבר הסנגורית במבט יציב ובקור רוח מדוד וחד אומרת "לא אומרים לשופט להנדס, ולא תדברי כך באולם". שלוש שניות של שקט עוברות והאולם שב למקומו הטבעי, מקום של סדר, סמכות וכבוד.

דנה אמיר היא שופטת שמנהלת אולם ביד ברזל, אבל בצדק. היא לא באה להתחבב, היא באה לשמור על שלטון החוק. היא יודעת שמול כנופיות, מול עבריינות ומול מי שחושב שאפשר לזלזל בבית משפט, אין מקום לפשרות. זה הסדר במיטבו, מדויק, קר, אך הוגן.

מהמחוזי עברתי לבית משפט השלום בוויצמן, הבניין הצמוד. שם, אצל השופטת רונית פוזננסקי, האולמות נראים כמו קו ייצור של עומס. עצורים נכנסים ויוצאים, עורכי דין מדברים בקול, השוטרים מעבירים מסמכים, והיא באמצע, מנהלת הכול בדיוק של שעון שוויצרי. כל תיק מוכר, כל שם נחרט בזיכרון, כל פרט נבדק. אין אצלה טעויות.

פוזננסקי מחזיקה את האולם בשקט ובקשיחות. היא לא נבהלת מצעקות, לא נגררת לפרובוקציות. גם כשהכול סביב רועש, היא מצליחה לשמור על שליטה. זו שופטת שמבינה שהסדר הוא לא רק ניהול, הוא הצלה. בתוך מערכת עמוסת תיקים, היא מייצרת תחושת סדר ודיוק שכל מערכת ציבורית הייתה מקנאה בה.

באולם של השופט שמאי בקר הרגשתי רגע אחר. בסוף הדיון אבא מבקש מהשופט רשות לחבק את בנו העצור. שב״ס מתנגד, הכללים ברורים. אבל בקר, באינטואיציה של שופט שמכיר את נפש האדם, מאשר. האבא ניגש, חיבוק קצר, דמעות שקטות. כמה שניות של אנושיות בסופו של יום קר ומעייף, רגע שמזכיר למה בכלל הוקמה מערכת המשפט.

שמאי בקר הוא אחד מהשופטים הבולטים בזירה הפלילית. שופט שמכיר את הרחוב לא פחות מהסנגורים שמופיעים לפניו. הוא ראה מאות נאשמים, אינספור תיקים, והוא יודע לזהות בן רגע מי עומד מולו, עבריין מנוסה או אדם שנשבר מהחיים. יש בו מקצועיות עמוקה, בקיאות פלילית והבנה נדירה של בני אדם. בקר הוא שופט שמנהל את האולם לא רק מתוך החוק אלא מתוך היכרות עם מה שמאחוריו. הוא פלילי מבין פלילי, אחד שמבין גם את המערכת וגם את הלב של מי שנמצא בצד השני.

אצל השופט איתי הרמלין השקט מדבר. דיון אחד, מדוד, בלי דרמות, בלי התלהמות. שני צדדים, שופט אחד, הקשבה אמיתית לכל מילה. הוא לא מרים קול, הכול נאמר בטון שקט, ברור וממוקד. יש לו נוכחות של מי שמקשיב באמת. האולם קר ושקט, כמעט ריק, רק הצדדים נוכחים, ללא קהל וללא הפרעות. זה הצדק במיטבו, מדויק, נקי מרעש.

נכנסתי לאולם של השופט רועי פרי. אם מחפשים שופט שראוי למחוזי - זה האיש. איש מקצוע, בעל ידע משפטי רחב, ניסיון, ורגישות יוצאת דופן. והוא לבד. בלי קלדנית. כן, לבד. מקליד, רושם, חושב, שואל, עונה, ומנהל אולם מלא בעצורים, עורכי דין, ושוטרים. זה עומס שקשה לדמיין.

היום שלו היה אמור להיות קצר, שניים או שלושה מעצרים לפני סוף היום. אבל הזינזנה, משאית העצורים, לא הפסיקה להגיע. כל עצור עם סיפור, כל תיק עם טענה, וכל דקה הופכת לשעה. האולם שלו מזכיר תחנה מרכזית, דלתות נפתחות ונסגרות, אנשים באים והולכים, רעש, תנועה בלתי פוסקת. פרי לא מרים קול, לא מתלונן, רק עובד. הוא מקשיב, מכבד, מדבר באדיבות גם למי שלא ראוי לה. שופט שמנהל צדק במו ידיו.

ואם זה לא מספיק, השופטים אבנר יפרח, חני ברוך ואלון ערן גלברד, יחד עם שאר השופטים מבית המשפט בשוקן, מתייצבים להשתלמות מול נשיאת בית המשפט השלום. אחרי יום ארוך של דיונים, עדים ולחצים, הם מגיעים ללמוד עוד, לשבת באולם הרצאות קטן, להקשיב, לשאול, להתעדכן. לא חובה, שליחות. מערכת שוחקת, תובענית, שממעטת לפרגן, אבל הם ממשיכים לשאוף למצוינות. זה לא בשביל פרסום, לא בשביל תמונה בעיתון, אלא בשביל אחריות אמיתית, בשביל הציבור שמאמין בהם ובצדק שהם מייצגים.

ובסוף היום, כשהמסדרונות מתרוקנים, אפשר להבין מי באמת מחזיק את המערכת הזו. השופטים. אלה שנלחמים כל יום מול עבריינים, מול כנופיות רחוב, מול רמאים, מול מי שמנסים לשבור את הסדר הציבורי. הם שומעים עדויות קשות, רואים פשיעה גולמית, ונושאים את כל זה איתם הביתה.

שופטים בישראל הם לא רק אנשי חוק. הם אנשי לב ועבודה, אנשים שמחזיקים את יסודות הצדק של המדינה הזו. הם עובדים קשה, נושאים מערכת כבדה על הכתפיים וממשיכים לשמור על האמונה שיש עוד צדק בעולם הזה. בין דיונים, עצורים, עדים ועומס בלתי פוסקים הם נדרשים להיות גם שופטים, גם פסיכולוגים וגם מנהיגים.

במציאות שבה לעיתים נשמעים באולמות קולות של חוצפה, זלזול וצעקות מצד עורכי הדין, יש צורך להזכיר דבר פשוט: בית המשפט הוא מקום של משמעת, של תרבות ואחריות. שופטים עובדים קשה, ועורכי הדין נדרשים לדבר בכבוד.

כשהכבוד מתפורר: השופטים נושמים אחריות, עורכי הדין נושפים זלזול