תאילנד בלב נתניה: צ’אטוצ’אק היא הדרך הקצרה ביותר לבנגקוק

מאת: שלמה בוצ'צ'ו

לפעמים צריך לצאת מהבועה, להניח את מזלגות הצפון הסטנדרטיים של תל אביב ולנסוע קצת. לא רחוק, רק עד נתניה. שם, באזור תעשייה אפור לכאורה, מסתתר אחד הסודות הקולינריים היפים של השנה: צ’אטוצ’אק. מסעדה תאילנדית שמצליחה לשלב בין אותנטיות נדירה למקצוענות מוקפדת, בין חום מזרחי לאלגנטיות מערבית. זה לא עוד מקום שמנסה להיראות תאילנדי, זו תאילנד אמיתית, מרגע שהריח הראשון של למון גראס משתחרר מהמטבח ועד לקינוח שחותם את הארוחה.

מאחורי המקום עומדים עופר ואנתוני גילור. הוא בנקאי לשעבר, שעזב קריירה בטוחה בבנק מרכנתיל כדי לרדוף אחרי חלום שמריח מחריף, והיא בת למשפחת מסעדנים תאילנדים, שגדלה אל תוך הסירים והווקים של צפון תאילנד. השניים הפכו את חיבור הלב הזה לשפה קולינרית משלהם, מטבח שמקשיב למורשת ולא פוחד מהחדש. חתימתם ניכרת בכל סיר, דיוק, איזון ויד שלא מתבלבלת.

הכניסה למסעדת צ’אטוצ’אק מרגישה כמו חצייה בין עולמות. שביל במבוק ופרחים מוביל אל חלל שנראה יותר כמו ריזורט ביפן מאשר אזור תעשייה בשרון. ריהוט טיק, אהילי ראטן, כלובי דייגים שהפכו לגופי תאורה, וכלי אוכל שהובאו במיוחד מתאילנד, הכול כאן נבחר בקפידה. התוצאה היא מקום שמרגיש רחוק, אבל בעצם קרוב מאוד, כמו חופשה של ערב אחד באמצע השבוע. את פנינו קיבלה קרן שרביט, מנהלת המקום, שמנצחת על הצוות בחיוך רגוע ובמקצועיות מרשימה.

אבל היופי האמיתי מתחיל בצלחת. הפלא מונק, למשל, מנות דגים מטוגנות קלות עם עשבי תיבול, שום ולמון גראס, מוגש עם דיוק של מנת שף אמיתית, לא רק מסורתית. הכיפי גאי טוד הוא תזכורת לכך שטיגון יכול להיות אמנות, והפאד סי יו עם אונטריב נמס ותיבול מעושן הוא ההוכחה שווק יכול להיות גם נשמה וגם שיטה. כל מנה כאן נראית כאילו נצבעה בצבעים חמים של שוק בנגקוק, וכל טעם מונח במקום הנכון.

ואז מגיע הקארי. הפאננג בקר הוא הצהרת כוונות, בשר רך שמתמוסס בין שכבות של קוקוס, צ’ילי וקפיר ליים. זה לא רק קארי, זו יצירה. במנות כמו המסאמן או הגנג דאנג אפשר להרגיש את היד של אנותאי, שהביאה איתה מהבית את האיזון המושלם בין חריפות מתוחכמת לרכות כמעט פיוטית. שום דבר כאן לא צורח, הכול מדבר בלחישה שמחמיאה למרחק שבין החיך ללב.

גם הקוקטיילים לא נופלים מאחיהם שבבר הבנגקוקי. קון סאן, למשל, הוא קוקטייל שבנוי כמו מנה, מתובל, רענן, עם ניחוחות של בזיליקום וליים. הוא לא רק משקה, הוא המשך ישיר לשפה של המקום. טעמים מורכבים שמרגישים טבעיים, לא מתאמצים, פשוט נכונים. זה מסוג המקומות שבהם גם הברמן הוא חלק מהמטבח, לא קישוט אלא שותף.

השירות בצ’אטוצ’אק הוא מופת של דיוק רך. אין גינונים מיותרים ואין התנצלויות, רק צוות שמכיר כל מרכיב, יודע להסביר ובעיקר יודע להקשיב. כשהמלצרית ממליצה על סלט מנגו ירוק, אתה יודע שהיא באמת ניסתה אותו, לא רק קראה עליו. הקצב מדויק, ההגשה נקייה, והחיוך כן, חיוך אמיתי, כזה שלא נלמד בקורסים אלא מגיע מבפנים.

בסוף הערב מגיע הקינוח. בננה רוטי, או בננה לוטי כפי שקוראים לה בתאילנד, גרסה עדינה, מתוקה בדיוק במידה, שמסכמת את החוויה בלי כובד, בלי דרמה. סיום שמתאים למקום שבו שום דבר לא נועד להרשים, רק לגעת. יש תחושת שלמות, כמו אחרי טיול ברחובות בנגקוק, לא רק אכלת אלא ביקרת בתרבות שלמה.

צ’אטוצ’אק של עופר ואנתוני גילור היא לא עוד מסעדה, זו הצהרה. מקום שמזכיר למה אנחנו אוהבים אוכל, כי הוא יכול לקחת אותנו רחוק גם בלי דרכון. תאילנד הגיעה לנתניה, ונדמה שהיא לא מתכננת לחזור בקרוב, וטוב שכך.

כשבנקאי מתאהב בשפית תאילנדית - ונולדת מסעדה שמריחה מבנגקוק