בין שיקום להרתעה: כיוונים עדכניים בענישה בהליך של הגישור הפלילי

מגזין בית המשפט,

במערכת המשפט הפלילי הליך הגישור הפך בשנים האחרונות לכלי משמעותי בגיבוש הסדרי טיעון ובקביעת עונשים, לעיתים תוך סטייה מהענישה המקובלת. ההכרעות המתקבלות בהקשרים אלה מעוררות שאלות עקרוניות באשר למשקל השיקום, שיקולי ההרתעה וסמכות בית המשפט לקבוע את רף הענישה הראוי גם לנוכח הסדרים מקלים.

כפי שפורסם בעלון השופטים, מאת השופט ד"ר עמי קובו והשופטת כריסטינה חילו אסעד, שופטים מנוסים, קפדנים ובעלי הבנה מעמיקה בתחום, הוצגה סקירה מקיפה על מגמות בפסיקה בסוגיה זו. בדבריהם הדגישו כי "על אף שהסדרי טיעון המושגים בהליך גישור עשויים לכלול ענישה מקלה, לבית המשפט שמורה הסמכות להתערב כאשר הדבר נדרש לשם שמירה על אינטרס הציבור והגנה על שלטון החוק".

במקרה הראשון שהובא בסקירה, עפ"ג 65813 11 24 מדינת ישראל נ' אבו לטיף, 5.6.2025, המשיב הורשע בעבירות של סחיטה באיומים בצוותא, מתן שירותי אשראי ללא רישיון, השמטת הכנסה וחבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לאחר שהיה מעורב בסחיטת דמי חסות בגובה כ־2.5 מיליון ₪, בניהול עסק אשראי בלתי חוקי במחזור של כ־635 מיליון ₪, וכן באירוע אלים שכלל דקירת קורבן. ההליך התנהל בגישור, והסדר הטיעון לא כלל הסכמה לעניין העונש.

בית המשפט המחוזי ששימש גם כמגשר וגזר על המשיב 48 חודשי מאסר בפועל שקל את מורכבות ההליך הראייתי והעובדה שהמשיב הודה לאחר תיקונים בכתב האישום. השופט קובו והשופטת חילו אסעד ציינו כי "במגה תיקים בהם מושגת הסכמה לאחר משא ומתן ממושך, אין זה ראוי לפגוע במוסד הגישור על ידי התערבות ניכרת בעונש", אולם העליון בהרכב השופטים א' שטיין, ד' ברק ארז וי' וילנר קיבל את ערעור המדינה והחמיר את העונש ל־66 חודשי מאסר בפועל, תוך שהבהיר כי בנסיבות רגילות היה מקום להחמיר אף מעבר לכך.

בפרשה נוספת שהוזכרה, עפ"ג 53348 09 24 מדינת ישראל נ' הייב, 10.4.2025, נאשם שהורשע בעבירות נשק חמורות - נשיאה והובלה של נשק בצוותא, וסיוע להיזק בחומר נפץ - קיבל במסגרת גישור 22 חודשי מאסר בלבד. האירוע כלל נסיעה ברכב ללא לוחיות זיהוי, כשחברו מוביל רימון רסס וזורק אותו לעבר בית קורבן, מה שגרם לנזק רב.

השופטת חילו אסעד והשופט קובו כתבו כי "העובדה שגזר הדין ניתן בידי מותב ששימש כמגשר, המכיר היטב את התיק על כל פרטיו, מצדיקה לעיתים מידה של ריסון בהתערבות", אך העליון בהרכב הנשיא י' עמית, המשנה לנשיא נ' סולברג והשופט ח' כבוב קיבל את ערעור המדינה והחמיר את העונש ל־28 חודשי מאסר, לאחר ששקל את חלקו המצומצם של המשיב, מצבו הקוגניטיבי, שילובו בטיפול בכלא והודעתו שברצונו להמשיך טיפול גם במחיר אי קיצור העונש.

הסקירה כללה גם התייחסות לשאלת עיכוב ההליך הפלילי עקב ניהול משא ומתן, המ"ע 54130 05 25 מדינת ישראל נ' שעבאן, 22.5.2025. במקרה זה נאשם נשא נשק מסוג M16 טעון, החזיק תחמושת, שיבש מהלכי משפט ואיים על שוטרים, וההליך התעכב מעל שנה בשל הידברות בין הצדדים. השופט קובו והשופטת חילו אסעד הדגישו כי "הליך גישור איננו עילה לעכב את שמיעת הראיות, ויש לנהלו במקביל להתקדמות המשפט". בית המשפט בהרכב השופט י' אלרון האריך את מעצרו בפיקוח אלקטרוני ב־90 ימים נוספים, תוך הדגשה שהשיהוי פוגע בזכויות הנאשם, בנפגעי העבירה ובאמון הציבור.

בנוגע למשקל השיקום בענישה, בפסק דין ע"פ 9162/23 אל סאנע נ' מדינת ישראל, 3.6.2025, שעסק ביידוי אבנים ממניע לאומני, ציינו השופטים כי "בעבירות חמורות ובמיוחד בעבירות שהפכו מכת מדינה, רק שיקום יוצא דופן, המוכח בשינוי עמוק ומתמשך באישיות הנאשם, יצדיק חריגה ניכרת לקולה". במקרה זה, שני נאשמים בגירים הורשעו במסגרת אירועי "שומר חומות" ונגזרו עליהם 24 ו־30 חודשי מאסר בהתאמה, ונקבע כי לא התקיים הליך שיקומי חריג.

בפסק דין נוסף, רע"פ 73879 03 25 דיל נ' מדינת ישראל, 21.5.2025, נדונה בקשה להמיר מאסר בעבודות שירות. המבקש הורשע בהחזקת סם שלא לצריכה עצמית KETAMINE, MDMA, מתילמתקאתינון וקנאביס ונדון ל־12 חודשי מאסר בפועל, חריגה לקולה ממתחם של 15–30 חודשים, בשל שיקולי שיקום. השופטת חילו אסעד והשופט קובו קבעו כי "גם כאשר השיקום מצדיק חריגה ממתחם הענישה, אין בכך בהכרח כדי למנוע מאסר בפועל; יש לאזן בין שיקום לבין הרתעה וגמול".

חשיבות הרתעת הרבים הודגשה בפסק דין עפ"ג 34074 12 24 עטאללה נ' מדינת ישראל, 11.6.2025, בו שלושה אחים תקפו אדם שהוא סייען שב"כ, חטפו את אקדחו והשפילו אותו באכזריות, חבטות, בעיטות, מכות במקל, זריית מלח על פצעיו. השופטים כתבו כי "יש לתת משקל ממשי לשיקול של הרתעת הרבים, במיוחד בעבירות אלימות קבוצתית", ואישרו את העונשים שנגזרו במחוזי — 16 חודשי מאסר לאחד ו־32 חודשי מאסר לשניים האחרים — לאחר שמיקמו אותם מעט מעל לרף התחתון של המתחם.

במקרים חריגים במיוחד, הדגישו השופטת חילו אסעד והשופט קובו, יש אף מקום להחמיר בעונש מעבר לעמדת המדינה. כך אירע בפרשה ע"פ 1663/24 עליאן נ' מדינת ישראל, 12.6.2025, בה מטפל סיעודי גרם במכוון לכוויות קשות לחסר ישע נכה 100% באמצעות חומר מסיר שומנים באזור חלציו. "המעשה לווה באכזריות והשפלה קשות, ועל כן אין מקום להסתפק בעונש שביקשה התביעה", והעליון בהרכב השופטים י' אלרון, א' שטיין ור' רונן קבע עונש של 36 חודשי מאסר בפועל במקום 28 שביקשה המדינה, תוך קביעה כי למעשה היה ראוי עונש של חמש שנות מאסר.

לבסוף נדונה שאלת ניכוי ימי מעצר מיתרת מאסר לאחר הפסקת עבודות שירות, עפ"ג 27399 04 25 פלוני נ' מדינת ישראל, 16.6.2025. המערער הורשע במעשים מגונים בשלושה קטינים ונגזרו עליו 9 חודשי מאסר בעבודות שירות, לאחר שתקופת מעצרו, 3 חודשים, נלקחה בחשבון. משהופסקו עבודות השירות בשל הפרות, ביקש לנכות את ימי המעצר מיתרת המאסר.

השופט קובו והשופטת חילו אסעד כתבו כי "הסמכות לניכוי ימי מעצר קיימת במועד גזירת הדין בלבד, ואין להחילה בדיעבד", והעליון בהרכב הנשיא י' עמית, א' שטיין וד' מינץ הבהיר כי מדובר בפריבילגיה שיקומית שאין להקל בה ראש, וכי אין הצדקה להטבה כזו למי שנכשל בריצוי עבודות השירות.

כריסטינה חילו אסעד ועמי קובו מציבים גבולות להתערבות בעונש לאחר גישור