נדחתה תביעת בת מאומצת: הפסידה במאבק על דירה וחשבון בנק בחו"ל

מאת: שלמה בוצ'צ'ו,

בית המשפט המחוזי בתל אביב דחה את רוב טענותיה של אישה, שיוצגה על ידי עו"ד בעז קראוס, שתבעה להוציא נכסים מהעיזבון של אמה המאמצת, בטענה כי אלה שייכים לה אישית ולא ליורשים האחרים - וקבע כי תביעתה נדחית ברובה.

התובעת הגישה תביעה בסך כ־1,250,000 שקלים, שבמסגרתה ביקשה להכיר בזכויותיה המלאות בדירה בתל אביב ובחשבון בנק בגרמניה. לטענתה, מדובר בנכסים שנמסרו לה עוד בחיי ההורים המאמצים, במסגרת נאמנות או ירושה קודמת, ולכן אין לראות בהם חלק מהעיזבון.

אולם השופטת ענת הלר־כריש (בצילום) דחתה את רוב הטענות - לרבות הטענה לקיומה של נאמנות, והטענה לשיתוף חשבון הבנק בגרמניה - תוך שהיא מצביעה על כשלים ראייתיים, שיהוי משמעותי והעדר הוכחות פורמליות. עם זאת, בית המשפט קיבל טענה אחת משמעותית: כי בשנת 1998 בוצעה העברת זכויות בדירת ההורים לטובת האם, בשעה שהאב המאמץ כבר לא היה כשיר משפטית לחתום על מסמכים. לפיכך, נפסק כי העברת הזכויות בטלה, וכי מחצית מהדירה תוחזר לעיזבון האב. התובעת, כיורשתו, תקבל את חלקה היחסי מהזכויות הללו.

התובעת, בתה המאומצת של המנוחה, עלתה עמה לישראל לאחר פטירת האב הביולוגי, ונישואיה של האם לגבר אחר - אשר אימץ אותה כבתו. לאחר מותו של האב המאמץ, ירשה התובעת מחצית מעיזבונו, בצד האם. לאחר פטירת האם, ניתן צו ירושה שלפיו היורשים הם התובעת מצד אחד, וילדי אחותה של המנוחה מצד שני.

לטענת התובעת, עם רכישת הדירה על ידי ההורים בשנת 1978, הוקמה עבורה נאמנות בלתי רשומה, וכי הדבר הוסדר ברשויות המס. בנוסף, היא טענה כי החשבון הבנקאי בגרמניה, שנרשם אמנם על שם האם בלבד, היה שייך להורים במשותף, ומכוח ירושתה את האב - היא זכאית לחלק מהיתרה שנותרה בו.

הנתבעים, קרובי משפחת האם המנוחה, טענו מנגד כי מדובר בתביעה חסרת בסיס, שהוגשה לאחר שיהוי של למעלה מ־13 שנה (ביחס לחשבון הבנק), ו־20 שנה (ביחס לדירה). עוד נטען כי צו הירושה אינו פותח את הדלת להחרגת נכסים, וכי המסמכים שהציגה התובעת לצורך ביסוס טענת הנאמנות הם מסמכי מיסוי כלליים, ואינם מלמדים על העברת בעלות בפועל.

הם הוסיפו באמצעות עו"ד לאון אמיראס, כי לא ניתן להתעלם מהתנהלותה של התובעת, אשר לא דרשה את הנכסים במשך שנים רבות, לא נרשמה כבעלים בשום שלב, ולדבריהם - ויתרה מכללא על כל טענה קניינית. עוד נטען לנזק ראייתי חמור שנגרם כתוצאה מהשיהוי, שכן שני בעלי הזכויות הישירים - ההורים המאמצים - הלכו לעולמם.

בית המשפט דחה את רוב התביעה, בקובעו כי לא הוכחה נאמנות קניינית בנוגע לדירה, ולא שיתוף קנייני בנוגע לחשבון הבנק. נקבע כי הרישום הפורמלי גובר, וכי המסמכים שהציגה התובעת נועדו ככל הנראה להקלות במס בלבד. עוד צוין כי לא הייתה כל הערת אזהרה על זכויותיה הנטענות בדירה, וכי היא לא פעלה לשם כך גם לאחר שמלאו לה 18.

בסופו של דבר, בית המשפט הדגיש כי התובעת לא הצליחה להוכיח את עיקר טענותיה, ונכשלה ברוב רכיבי התביעה. השיהוי הרב שבו נקטה פגע באמון ובמהימנות ההליך. לפיכך, חויבה לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך של 30,000 שקלים.

בית המשפט הבת מאומצת הפסידה במאבק על דירה וחשבון ירושה בחו"ל