שר המשפטים ונשיא העליון אינם אויבים, והמתח ביניהם מורגש היטב בציבור

מאת: מגזין בית המשפט,

יש רגעים שבהם מדינה שלמה עומדת מול המסך, קוראת כותרות ושואלת שאלה פשוטה וכואבת: מתי המבוגרים חוזרים לחדר? מי לוקח אחריות? ומי מבין שהרגע הזה דורש בגרות, איפוק ומבט רחב על טובת הכלל, ולא ניצחון רגעי שאמור לגרום לכולנו להרגיש בטוחים, יציבים ומוגנים.

מה שמתרחש כאן כבר חצה מזמן את גבול הוויכוח הענייני. זה אינו עוד דיון על רפורמה, לא מאבק מקצועי על סמכויות ולא מחלוקת לגיטימית בין רשויות. זהו עימות מתמשך שמזין את עצמו, שוחק את האמון הציבורי ומרחיק פתרון אחראי שנדרש כעת יותר מתמיד, פתרון שנוגע לחייהם של אזרחים רבים וליציבותה של המדינה כולה.

שר המשפטים יריב לוין ונשיא בית המשפט העליון יצחק עמית אינם אויבים. הם גם אינם יריבים בזירת אגרוף פוליטית. שניהם נושאים בתפקידים כבדי משקל, מחזיקים בידיהם כוח ציבורי עצום, כוח שאמור לשרת את הציבור כולו ולא להפוך למוקד של מאבקי יוקרה אישיים שפוגעים באמון, מחלישים מוסדות ומעמיקים תחושת ניכור וחוסר יציבות אזרחית.

ובמציאות הזו חשוב לומר ביושר: בית המשפט, ובראשו הנשיא, מציג את עמדתו כעמדה של אחריות ממלכתית ונכונות להידברות. יצחק עמית, שהשלים לאחרונה שנה בתפקידו כנשיא בית המשפט העליון, חוזר ואומר מעל כל במה אפשרית כי ידו מושטת. “ידי מושטת, כל הזמן ללוין, אבל הכדור לא אצלי”, אמר, והבהיר כי מבחינתו האחריות לקידום פתרון אינה מונחת על שולחנו בלבד.

מן העבר השני משיב שר המשפטים בטון שונה. לדבריו, אם דברי הנשיא כנים, הרי שהדרך פשוטה: כיבוד הממשלה והכנסת והסרת החסמים שהוטלו על מועמדים שהוא רואה כראויים, ובהם ד”ר בקשי וד”ר ביטון. “הכדור במגרש שלך”, השיב לוין. כאן נחשף עומק הפער, לא ויכוח על כוונות, אלא מחלוקת מהותית על גבולות הסמכות, על פרשנות האחריות ועל השאלה מי נדרש לעשות את הצעד הראשון כדי שהשיח יוכל באמת להתקדם.

במקביל חשוב לזכור: מערכת המשפט כולה נושאת על כתפיה עומס כבד, שופטים עייפים, שחיקה יומיומית ולחץ מתמשך שמקשה על תפקוד שקט וענייני. ובתוך מערכת שפועלת תחת לחצים כאלה יש גם שופטים טובים, והם יכולים להיות טובים עוד יותר אילו ניתנו להם תנאים שפויים וזמן לשפוט בלי רעש פוליטי.

ובתוך כל זה הציבור משלם את המחיר. חוסר ודאות, עייפות עמוקה, תחושת נתק מהמערכת הפוליטית והמשפטית ושחיקה מתמשכת באמון. בזמן שהמאבקים נמשכים, החיים עצמם נמשכים גם הם, יוקר המחיה עולה, תחושת היציבות מתערערת, והאמון בהנהגה נשחק בקצב מדאיג.

חשוב לזכור שדמוקרטיה אינה מתה רק מהפיכה. היא נשחקת לאט, דרך מאבקי אגו, התבצרות בעמדות והיעדר נכונות לעצור, להקשיב ולהבין לשם מה המערכת קיימת. היא נשחקת כאשר המאבק עצמו הופך למטרה, ולא האמצעי לשמירה על איזון, יציבות ואמון ציבורי.

זהו הרגע לומר בקול ברור: די. די לשיח של “או אני או הוא”, די להפיכת כל מחלוקת לקרב קיום, ודי לגרירת מדינה שלמה למאבקי כוח שמשרתים מעטים ופוגעים ברבים.

אף אחד לא ינצח אם כולם יפסידו. לא הממשלה, לא מערכת המשפט ולא הציבור, שכבר מתקשה לזהות הנהגה אחראית. במקום נציגים ממלכתיים, אזרחים חשים לעיתים שהם צופים בזירה של לוחמים, כאשר כל צד משוכנע בצדקתו גם כשהמחיר החברתי, הכלכלי והערכי הולך ומאמיר.

ובתוך כל זה חשוב לומר ביושר: נשיא בית המשפט העליון מבקש הידברות ומנסה לבלום הידרדרות, גם כשהדבר אינו קל או פופולרי. ומנגד, שר המשפטים הוא אדם מנוסה, וכאשר יבחר לעצור לרגע, להקשיב ולאפשר שיח כן, יש מקום להאמין שניתן יהיה להגיע להבנות שישרתו את הציבור כולו.

הכוח האמיתי אינו בהכרעה, אלא ביכולת לעצור, לנשום, לדבר ולהוריד טונים גם כשזה אינו פופולרי. מנהיגות נמדדת באחריות ולא בניצחון. והגיע הזמן שמישהו שם למעלה יאמר בקול ברור: עד כאן, למען המדינה, למען הציבור ולמען עתיד משותף שראוי ליותר ממאבק מתמשך.

שר המשפטים ונשיא העליון אינם אויבים, והמתח ביניהם מורגש היטב בציבור