נדיר: שופטות משפחה מדברות בגילוי לב על בגידות, אגו ומאבקים על כסף

מאת: שלמה בוצ'צ'ו,

ראיון עם שופטות בישראל הוא מחזה נדיר. שופטים כמעט ואינם מתראיינים, ובוודאי לא על תחומים רגישים כמו ענייני משפחה. לכן כשהשופטת שלי אייזנברג, נשיאת בתי משפט השלום בחיפה, והסגנית רותם קודלר עיאש, מבתי המשפט לענייני משפחה במחוז דרום, הסכימו באישור הרשות השופטת להתראיין לראשונה למוסף ממון, היה ברור שמדובר בצעד יוצא דופן.

שתיהן נושאות על כתפיהן למעלה מחמש עשרה שנות שיפוט, ומדברות בכנות נדירה על תיקים שמשנים חיים, על כאב אנושי ועל המחיר שכל הצדדים משלמים כשמשפחה מתפרקת.

בתי המשפט לענייני משפחה הפכו בעשורים האחרונים לאחד הצמתים המשפיעים ביותר על חייהם של אזרחי ישראל. שבעה מכל עשרה ישראלים יזדקקו להם בשלב כלשהו של חייהם, בין אם בגירושים, בירושות, באפוטרופסות או בצווי הגנה. 88 שופטי המשפחה במדינה נדרשים מדי יום להכרעות שמעצבות את מבנה התא המשפחתי כולו, ולעיתים גם את עתידם של ילדים.

“אין מנצחים בתיקי משפחה, כולם מפסידים”, הן אומרות לממון כשהן מתארות את הזירות הרגשיות של גירושים, ירושות ומאבקי אפוטרופסות. קודלר עיאש נזכרת בצעירה שסבלה מאנורקסיה קשה, והוריה ביקשו לאשפזה בניגוד לרצונה. “זו הייתה החלטה קשה מנשוא", סיפרה, “אבל כמה שנים אחר כך התקשרה האם ואמרה לי שבזכות ההחלטה ההיא הבת שלי זכתה להיות אמא".

גם אייזנברג נדרשה להכריע בשאלות של חיים ומוות, כשקשיש בן שמונים ואחת ביקש שלא להאריך את חייו. “אלה רגעים שבהם את מבינה מהי האחריות שמונחת על כתפי שופט משפחה. זו החלטה שאין בה רק דין, יש בה נשמה".

מאז שהוקמו בתי המשפט לענייני משפחה בשנת 1995 הם הפכו לאחד המוסדות האנושיים והרגישים ביותר במערכת המשפט. “אנחנו לא עוסקים רק בכסף או רכוש”, מסבירה אייזנברג, “אלא בכאב. לעיתים שני אחים בני שמונים רבים על משהו שקרה בבר מצווה לפני שבעים שנה. שופט משפחה צריך להבין שהמטרה שלו היא לא רק להכריע אלא לנסות לרפא”.

קודלר עיאש מוסיפה כי “ריפוי לעולם לא יבוא מפסק דין, הוא יבוא מהסכמה". במילים שלהן, בית המשפט לענייני משפחה איננו אולם קר ומנוכר, אלא זירה אנושית עדינה, שבה אין באמת צדדים; יש משפחה אחת שמנסה לשרוד משבר.

אייזנברג מתארת את הניסיונות להרגיע את האגו הגועש שמציף את האולם. “האולם שלי יפהפה עם תקרה גבוהה, אבל הוא אף פעם לא מספיק גדול להכיל את האגו שנכנס אליו”, היא אומרת בחיוך. לדבריה הדרך הנכונה היא גישור. “כשאתה הולך לגישור אתה שומר שליטה על חייך, לא מוסר אותם לשופט”.

קודלר עיאש ממשיכה את הקו הזה ואומרת כי הורים מתגרשים חייבים לזכור שהילדים זקוקים להם דווקא עכשיו. “בזמן גירושים יש בלבול מערכות. אני אומרת להם אל תקפצו עם הילדים לתוך הנהר הסוער. תעמדו על הגדה ותחשבו איך עוברים אותו בבטחה”.

הן מדגישות כי אחת הטרגדיות הגדולות היא כשילדים מגויסים למאבק בין ההורים והופכים לכלי נשק רגשיים. “זה השבר הכי עמוק,” הן אומרות, “כי אז המשפחה מפסידה פעמיים, גם את השלום וגם את הילדות.”

בראיון לידיעות אחרונות סיפרה קודלר עיאש על מקרה יוצא דופן שבו זוג שהתגרש בשנות הארבעים לחייהם התחתן שוב בשנות השבעים. “כשהנכדים נולדו הם מצאו את עצמם שוב מגדלים אותם יחד, ובסוף אמרו לי מה יש לנו לחפש בחוץ. זה הזכיר לי שאפשר להיפרד אבל להישאר משפחה".

גם בתחום הירושות הן פוגשות סיפורים שמערערים את התפיסה הציבורית. אייזנברג נזכרת במקרה שבו קשישה הורישה את כל רכושה לנהג מונית שטיפל בה. “האחיינים של הבעל המנוח התנגדו, אבל הם לא היו חלק מחייה. למה שלא תוריש למי שהיה לה כבן?” היא אומרת ומזכירה את הפתגם טוב שכן קרוב מאח רחוק. קודלר עיאש מוסיפה כי רצונו של אדם במותו צריך להישמר מעל הכול. “העיקרון העליון בדיני ירושה הוא לכבד את רצון המצווה. לכן חשוב לערוך צוואה וייפוי כוח מתמשך בעוד האדם צלול, ולתמוך זאת באישורים רפואיים".

הן מספרות גם על המציאות הקשה של תיקים העוסקים באלימות במשפחה. “זה קורה גם במשפחות הכי טובות”, אומרת קודלר עיאש. “היו עורכות דין רופאות נשים מצליחות – אלימות לא מבחינה במעמד”. היא נזכרת בתיק שבו גבר הפר צו הרחקה וניסה להצית את עצמו לעיני ילדיו. “מאז אני מאמינה גדולה באזיקים אלקטרוניים. זה מציל חיים”.

לדבריהן, לצד ההכרעות הקשות, חסרה למערכת מעטפת טיפולית אמיתית. תסקירים נכתבים אחרי חודשים ארוכים, מומחים חוששים לעבוד בבתי משפט לענייני משפחה, וגורמי רווחה קורסים תחת העומס. “אנחנו נשארים לפעמים לבד בחזית”, הן אומרות, “כשבעצם זו אמורה להיות זירה טיפולית לא פחות ממשפטית”.

מלחמת חרבות ברזל הביאה עמה סוג חדש של תיקים. קודלר עיאש מספרת לידיעות אחרונות כי ביום הראשון של המלחמה כשהייתה בממ"ד עם משפחתה קיבלה בקשה דחופה לאישור קצירת זרע של חייל שנרצח בנובה. “המדינה הייתה משותקת אבל הצלחנו לאשר את הבקשה עוד לפני צאת השבת. מאז הוגשו קרוב למאה וארבעים בקשות פי עשרה מבעבר”.

שתיהן מודות כי גם אחרי שנים באולמות יש רגעים שבהם קשה להישאר אדישות. אייזנברג נזכרת בדיון טעון בין אם בת שמונים לבתה, סכסוך על כסף שהסתיים בחיבוק ובדמעות של כולם באולם. “לפעמים את מרגישה יותר פסיכולוגית משופטת”, היא אומרת. קודלר עיאש מוסיפה כי “שופטי משפחה חייבים להיות אוהבי אדם. אחרת אי אפשר לעמוד במעמסה”.

בסופו של דבר הן אומרות, אנחנו לא רק מכריעות בתיקים של רכוש וכסף, אנחנו מנסות להשאיר אחרינו משפחה אחת פחות שבורה. אחרי שנים באולמות הן יודעות שאין פסק דין שמתקן לב שבור. “אנחנו רק מנסות לשים גבולות לכאב,” אומרת אייזנברג, “ולהשאיר מרווח קטן לתקווה.” אולי זו תמצית השיפוט המשפחתי בישראל, היכן שהאהבה נגמרת, הצדק מנסה להתחיל.

לינק לראיון המלא במוסף ממון של ידיעות אחרונות.