השופטת שרון שביט כפתורי בוחנת כל פרט ומוכיחה כי צדק מתחיל בהקשבה

מאת: שלמה בוצ'צ'ו,

אולם 509 בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, קומה חמישית. האווירה טעונה, הדלתות נפתחות ונסגרות בקצב מתמשך, עורכי דין נכנסים ויוצאים, ואולם בכל פעם שהשופטת שרון שביט כפתורי נכנסת לאולם ומתיישבת, השקט משתלט. המבט ממוקד, השאלות מדוייקות, והתחושה היא כי כל פרט מקבל את מלוא תשומת הלב.

במרכז הדיון ניצבת עובדת משרד החינוך שנפגעה בגבה במהלך עבודתה. פעולה שגרתית לחלוטין, הרמת עציץ כבד באשכול פיס, הסתיימה בכאב חד שהפך מאז למגבלה יומיומית. בעדותה תיארה כיצד חייה התערערו, כיצד כל בוקר מתחיל במאבק לקום מהמיטה, כיצד תנועה פשוטה הופכת למאמץ, וכל צעד מזכיר את הפגיעה. דבריה נישאו בקול רועד אך בעקביות, והציגו תמונה של שבר אישי מתמשך.

מנגד, נציגי המוסד לביטוח לאומי הדגישו את גבולות הדין ואת המסגרת הפרוצדורלית. לא כל פגיעה בעבודה, כך נטען, מזכה בהכרה כתאונת עבודה. אלא שבעוד הטיעון המשפטי נשמע יבש ופורמלי, המציאות האנושית שהובאה בפני בית הדין העידה אחרת.

השופטת שביט כפתורי בחנה את הראיות והקשיבה לעדויות, אך לא איבדה את נקודת המבט הרחבה. היא הדגישה כי ההכרעה המשפטית אינה יכולה להתנתק מהקשר עובדתי ממשי.

מעבר לכך, היא הקפידה להקשיב בסבלנות לשני הצדדים, לאפשר לכל טענה להישמע עד תום, וביקשה להפריד בין העיקר לטפל. "פגיעה שאירעה במהלך העבודה, שעה שהעובדת מילאה משימה מטעם מעסיקה, חוסה תחת ההגדרה של תאונת עבודה", קבעה בפסק דינה.

ברגע מתן ההכרעה, האולם עצר נשימתו. בית הדין הכיר בפגיעה כתאונת עבודה, וההקלה ניכרה מיד. התובעת פרצה בבכי חרישי, ובני משפחתה הביטו בה בדמעות של הקלה. זוהי דרמה אנושית שהפכה בתוך האולם להכרעה משפטית בעלת תוקף.

וכאן עולה השוואה מתבקשת. שנים קודם לכן, שר המשפטים דאז, יוסי ביילין, נכנס מחופש לדיון בבית משפט בתל אביב. בכובע קסקט ומשקפי שמש ביקש להתמזג בין יושבי האולם, כדי לבחון כיצד מתייחסים השופטים לצדדים הפשוטים, לתובעים ולנתבעים. הוא שב מן החוויה הזו עם מסקנות נוקבות על הצורך בהידוק הפיקוח והבקרה על מערכת המשפט.

ואילו באולם 509 התמונה אחרת לגמרי. לו היה מנהל בתי המשפט, צחי עוזיאל, נכנס בעצמו לדיון כצופה מן השורה, היה שב עם מסקנות נוקבות מסוג שונה לחלוטין.

לא עוד ביקורת על מערכת נוקשה וחסרת רגישות, אלא מפגש עם שופטת שמקשיבה ושמעניקה מקום אמיתי לכל קול, מנהלת את ההליך בהגינות ובקפדנות, ומשלבת רצינות עניינית עם חדות מחשבה. הדיון התנהל כך שניכר בו איזון בין הדין הכתוב לבין ההיבט האנושי שחייב להישמע באולם.

בית הדין לעבודה, שבמהותו נועד לשלב בין זכויות עובדים לבין כללי הדין, מצא כאן את מימושו המדויק. ההכרעה לא ניתנה בחסד אלא בזכות, אך היא גם לא התעלמה מן הכאב שהוצג בפניו. זהו מפגש נדיר שבו המערכת מצליחה לקיים לא רק את לשון החוק אלא גם את מהותו.

בעידן שבו אמון הציבור במערכת השיפוטית אינו מובן מאליו, פסק דין כזה מעניק משמעות רחבה בהרבה מהסוגיה האישית. הוא מחזיר את הדיון למקום שבו המשפט אמור להיות, מגן על החלש, מיישם את הדין אך גם מעניק מענה למציאות החיים.

ניתן רק להצטרף לתקווה כי שופטים כאלה ימשיכו לפעול בבתי המשפט בישראל. לא כזכות הניתנת לשופט עצמו, אלא כזכות המגיעה לנו, הציבור, המבקש מערכת משפטית שמגלמת מקצועיות לצד אנושיות.

השורה התחתונה: מדובר בתיקים שאינם פשוטים לניהול, אך האווירה באולם נותרת נעימה וקשובה, גם אם לא קלילה. השופטת בקיאה בפרטים, עוקבת בדריכות אחר המתרחש ומקדמת את ההליכים ביעילות. עם זאת, נותרת השאלה העקרונית: מדוע תביעות מסוג זה ממשיכות לגזול משאבים שיפוטיים יקרים, במקום להתברר ישירות בין האזרח לבין המוסד לביטוח הלאומי.

השופטת שבוחנת כל פרט ומוכיחה שצדק מתחיל מהקשבה