נשיא העליון: השופט רמי רובין לא יפסול את עצמו – ימשיך לדון בעתירה נגד משרד החינוך

מאת: שלמה בוצ'צ'ו,

נשיא בית המשפט העליון, יצחק עמית, ביטל את החלטתו של שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, רמי רובין, אשר פסל את עצמו מלדון בעתירה שהוגשה נגד משרד החינוך. בהחלטתו, שהיא חריגה באופייה, קבע השופט עמית כי רובין פירש באופן מרחיב מדי את כללי הפסלות, והדגיש כי "הזכות לשבת בדין היא גם החובה לשבת בדין".

במוקד העתירה עמד מערך התוכניות החיצוניות המאושרות על ידי משרד החינוך. במהלך הדיון, ציין השופט רובין כי באולם נוכח מנהל מוסד חינוכי המתגורר בסמוך אליו, אם כי לא קיים עמו שיח בנושא. בנוסף, עדכן כי רעייתו מכהנת כחברת הוועד המנהל של בית הספר התיכון ליד האוניברסיטה העברית – מוסד המכונה "ליד"ה", אשר מנהלו אף הוא השתתף בדיון. בעקבות זאת, פנה ארגון "בצלמו", שאינו צד לעתירה, בדרישה כי השופט יפסול את עצמו. לטענת הארגון, קשר אפשרי של רעיית השופט עם בית הספר – לרבות קבלת שכר או החזרי הוצאות – יוצר "עניין אישי ממשי".

השופט רובין קיבל את הבקשה ופסל את עצמו, תוך שהבהיר כי רעייתו משמשת כחברת ועד מתוקף תפקידה כנציגת מכללת דוד ילין, אינה שייכת לסגל של ליד"ה, אינה נתונה למרות מנהל המוסד, ואינה מקבלת כל גמול על פעילותה. עם זאת, ציין כי למוסד החינוכי יש אינטרס פוטנציאלי בתוצאות ההליך, ולכן, בהסתכלות רחבה, ייתכן שמתקיים עניין עקיף של רעייתו בתוצאה – אף אם לא מדובר בעניין אישי ישיר.

הנשיא עמית, אשר דן בערעור שהוגש מטעם פורום המשפחות השכולות והאגודה לזכויות האזרח, הפך את ההחלטה. בפסק דינו קבע כי פרשנותו של רובין מרחיבה יתר על המידה את כללי הפסלות, וציין כי אין בסיס להניח קיומו של "עניין אישי ממשי" כשאין "עניין אישי ישיר". הקשר הנטען בין רעייתו של השופט לבין בית הספר, כך נקבע, אינו מבסס כל זיקה רלוונטית או נגיעה של ממש להכרעת הדין.

עמית הדגיש כי ראייתו של רובין אינה תואמת את ההלכות הפסוקות: רעייתו איננה משתייכת לסגל של ליד"ה, אינה מקבלת שכר, והוועד המנהל אינו נוגע לקביעת מדיניות פדגוגית אלא פועל ברובו בתחומים תקציביים בלבד. הארגון "בצלמו", הוסיף, לא הציג כל תשתית ראייתית ממשית לטענותיו, אלא רק ספקולציות נטולות בסיס עובדתי של ממש. בהתאם לפסיקה, נטען, פסלות שיפוטית אינה נקבעת על בסיס תחושות והשערות, אלא על ראיות בעלות משקל ממשי.

עוד ציין הנשיא כי אין מקום להחיל את עילת הפסלות במובנה הרחב – מראית פני הצדק – בכל מקרה של חשש ערטילאי בלבד, שכן הדבר עלול לרוקן את מושג הפסלות מתוכן. הלכה פסוקה היא כי מראית פני הצדק תוכל לשמש עילה לפסילה רק כאשר מתקיימים נסיבות חריגות ונדירות המעוררות חשש ממשי לאובייקטיביות.

בסיום פסק הדין כתב הנשיא עמית:

"פסילה עצמית ללא בסיס אינה מעצימה את התחושה כי צדק נעשה. אדרבה, יש בה לכרסם באמון הציבור בשלטון הדין ובמקצועיות הדיין. הזכות לשבת בדין היא גם חובה, ומתוקף תפקידנו ושליחותנו כשופטים עלינו לפסוק בכל הליך והליך בהתאם להוראות הדין, ללא משוא פנים, ללא תלות וללא מורא".