לאן הגענו: האלמנה רצתה למכור, ההורים ביקשו לזכור – והקורקינט בדרך לשמאות

מאת: שלמה בוצ'צ'ו,

בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה, בפני השופטת אליה נוס (בצילום), הכריע לאחרונה בתביעה שהגישו הוריו של מנוח – צעיר שהלך לעולמו בנסיבות טראגיות – נגד אלמנתו, על רקע מחלוקת סביב חפציו האישיים. מדובר, בין היתר, בקורקינט חשמלי, קסדה ובגדים של המנוח, שלפי הנטען, אצורים בהם ערך רגשי רב להוריו.

מכתבי הטענות עולה כי על פי צו הירושה שניתן בינואר 2025, הנתבעת ירשה מחצית מעיזבונו של המנוח, בעוד יתרת העיזבון התחלקה בין שלושת ילדיו. נטען כי לאחר פטירתו, ביקשו התובעים לקבל את חפציו האישיים – אך נתקלו בסירוב. עוד נטען כי הנתבעת לא ביקשה להחזיק בפריטים, אלא למכור אותם – דבר שעורר כאב נוסף בקרב ההורים.

על רקע טענות אלה, קבעה השופטת נוס בפסק הדין כי מאחר והנתבעת אינה מבקשת להחזיק בקורקינט ובקסדה אלא למכרם, יש לאפשר להורים לרכוש אותם. הדבר ייעשה לפי ההצעה הגבוהה ביותר שקיבלה הנתבעת או לפי סכום שיוסכם בין באי כוח הצדדים. במידת הצורך, המחיר ייקבע על ידי שמאי שימונה על ידי בית המשפט.

בנוגע לפריטי לבוש, קבעה השופטת כי ככל שהנתבעת איננה מעוניינת להחזיק בהם – יועברו הבגדים לידי ההורים. ככל שהיא מבקשת לשמר חלק מהם – הבגדים יחולקו בין הצדדים.

כדי למנוע סחבת מיותרת, הבהירה השופטת כי ככל שלא יבוצע פסק הדין בהסכמה, ימונה כונס נכסים מטעם בית המשפט, אשר יישם את ההכרעה בפועל – בעלות שתתחלק בין הצדדים באופן שווה.

בפסק הדין ניכר ניסיון לשמר מידה של איזון, אך מתוכו גם משתקפת מורת רוח מהיקף הסכסוך והצורך בהתערבות שיפוטית בסוגיות אשר ראוי היה להסדירן מחוץ לאולם הדיונים. כדבריה: "חפציו האישיים של המנוח יקרים עד מאוד ללב התובעים, המוצאים בהם מעט נחמה ומזור לכאבם לאחר לכתו" – קביעה המרמזת על כך שלא תמיד נדרשת פרשנות משפטית למול מה שדורש אנושיות בסיסית.