סכסוך במשפחה תימנית: האלמנה קיבלה הכול, הנכד חויב בהוצאות
- מגזין בית המשפט
- לפני 23 דקות
- זמן קריאה 2 דקות
בית המשפט המחוזי בלוד אישר לאחרונה צוואה שהותיר אחריו גבר שנפטר, ובה נקבע כי כלל רכושו יועבר לרעייתו השלישית, למעט סכום סמלי של 100 שקלים שיועד לבתו מנישואיו הראשונים. בפסק הדין נקבע כי המסמך שנערך בפני רב משקף את רצונו החופשי של המנוח, וכי אין עילה לפסילתו.
את ההחלטה נתנו השופטים צבי ויצמן, אלי ברנד ומוטי פירר, אשר דחו את הערעור שהוגש על ידי נכדו של המנוח. הנכד טען כי יש לבטל את הצוואה בשל מעורבות אסורה מצד האלמנה, שלטענתו הייתה מעורבת בתהליך עריכתה באופן המצדיק שלילתה.
המנוח נישא במהלך חייו שלוש פעמים. מנישואיו הראשונים נולדה בתו היחידה, אמו של המתנגד. אשתו השנייה ובנם נפטרו בחייו, ובשנים האחרונות חי עם אשתו השלישית, שהייתה לצדו עד ליום פטירתו. היא ביקשה לקיים את צוואתו האחרונה, שלפיה ביתו וכל יתר נכסיו יועברו אליה, למעט הסכום שהותיר לבתו.
בחודש אוגוסט אשתקד דחה בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה את התנגדות הנכד, לאחר שקבע כי אין יסוד לטענה בדבר מעורבות פסולה מצד האלמנה. נקבע כי נוכחותה במעמד החתימה נדרשה לבקשת הרב לצורך ביצוע טקס ה"קניין" ההלכתי בלבד, ולכן אינה מהווה פגם המצדיק פסילה. בהתאם לכך הורה בית המשפט לקיים את הצוואה וחייב את הנכד ב-30 אלף שקל הוצאות.
בערעור שהגיש למחוזי טען הנכד כי מדובר בצוואה המנשלת בצורה, כלשונו, "מכוערת ומעליבה" את משפחתו, ואף אינה תואמת את מסורת העדה התימנית שלפיה רכושו של אדם צריך להיוותר בתוך משפחתו. בנוסף שב על טענתו כי אשת המנוח הייתה מעורבת בגיבוש תוכן הצוואה.
האלמנה דחתה את הטענות וציינה כי לא השתתפה בשיחות שקיים בעלה עם הרב לפני החתימה. לדבריה, הוזמנה למעמד רק לצורך ביצוע טקס הקניין לפי הדין העברי. לשיטתה, הצוואה משקפת היגיון משפטי ועובדתי, שכן נערכה לאחר שנות נישואים רבות, שבהן ניהלו המנוח ורעייתו חיי זוגיות מלאים ויציבים.
בית המשפט המחוזי קבע כי כדי לפסול צוואה בשל מעורבות אסורה, נדרש להוכיח מעורבות בחלק המהותי של פעולת עריכתה וקשר סיבתי בין ההתערבות לבין ההוראה המזכה את הנהנה. השופטים התרשמו כי במקרה זה תנאים אלה אינם מתקיימים. עוד ציינו כי עצם העובדה שהאלמנה ליוותה את בעלה לבית הרב אינה מעידה על עריכת הצוואה או השפעה על תוכנה.
בפסק הדין הוזכרה גרסת האלמנה, שלא נסתרה, שלפיה הרב שוחח עם המנוח לבדו ובאופן דיסקרטי, כדי לברר את רצונו האמיתי ולנסח את הוראות הצוואה על בסיס דבריו בלבד. רק בתום השיחה הוזמנה האלמנה פנימה לצורך קיום טקס הקניין. בהתאם לכך קבעו השופטים כי נוסח הצוואה נמסר לרב על ידי המנוח עצמו, לא באמצעות שליח או מיופה כוח, ובוודאי לא באמצעות האלמנה.
עוד נקבע כי הצוואה תואמת את נסיבות חייו של המנוח בעת חתימתה. הוא חי עם האלמנה כעשר שנים, במערכת יחסים יציבה שבה דאגה לרווחתו, ולכן טבעי שהעדיף להעביר לה את רכושו.
משדחה בית המשפט את טענות הנכד בדבר מעורבות הפוגמת בתוקף הצוואה, נדחה ערעורו והוא חויב לשלם לאלמנת סבו הוצאות משפט בסך 15 אלף שקלים.
תגובות