למרות בנייה ללא היתר: ביהמ"ש הורה על ביטול צו הריסה למרתף בת"א
- לפני 3 שעות
- זמן קריאה 2 דקות
בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב ביטל לאחרונה צו הריסה מנהלי, שהוציאה הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה תל אביב, בנוגע לעבודות שבוצעו בקומת מרתף בבית משותף במרכז העיר. ההחלטה התקבלה אף שבית המשפט קבע כי בנכס בוצעו עבודות ללא היתר; אולם הודגש כי לא בכל מקרה של חריגות בנייה ניתן להורות באופן מיידי על הריסה באמצעות צו מנהלי.
ההליך נדון בפני השופטת נגה בליקשטיין־שחורי (בצילום), אשר תיארה בפסק הדין את השתלשלות העניינים בחדות ובדיוק. השופטת הבהירה כי, בעת בחינת תקינותו של צו הריסה מנהלי, מוטלת על בית המשפט החובה לבחון לא רק את עצם קיומן של חריגות בנייה, אלא גם את תקינות ההליך המנהלי ואת מלוא המידע שעמד בפני מקבלי ההחלטות.
לפי ההחלטה, בחודש נובמבר 2025 הוציאה הוועדה המקומית צו הריסה מנהלי ביחס לעבודות שבוצעו ביחידת מרתף בבית משותף בתל אביב. בביקורת שערכו מפקחי הוועדה במקום נטען כי אותרו עבודות אסורות, הכוללות פריצת פתחים, חלוקת שטח מחסן קיים לשתי יחידות, וכן הכשרת יחידת דיור נוספת בחריגה מהיתר הבנייה הקיים.
עוד נטען כי בנכס בוצעו עבודות הכנה לפיצולו למספר יחידות עצמאיות. זמן קצר לאחר הוצאת הצו הגישה בעלת הנכס, חברה בע"מ שרכשה את המרתף בתחילת שנת 2025, בקשה לביטול צו ההריסה. לטענתה, חלק משמעותי מהחלוקה והבנייה במקום היה קיים עוד טרם רכישת הנכס על ידה.
במסגרת הבקשה טענה בעלת הנכס כי החלוקה הפנימית במרתף קיימת במשך שנים רבות, וכי ניתן ללמוד על כך מהיתר שימוש שניתן בעבר לנכס. עוד נטען כי חלוקת המרתף אושרה במסגרת היתר שימוש ישן; ולכן, חלק מהעבודות שבוצעו במקום מהוות שינויים פנימיים בלבד, שאינם מחייבים קבלת היתר בנייה חדש.
בעלת הנכס הסתמכה גם על היתר שימוש שניתן בשנת 1999, אשר כלל תשריט המלמד כי הנכס חולק כבר אז לשתי יחידות נפרדות. בנוסף נטען כי המידע הנוגע לאותו היתר שימוש כלל לא הוצג בפני נותן צו ההריסה או בפני הגורמים המנהליים שדנו בהוצאתו; ולכן, נפל פגם מהותי בהליך ההיוועצות שקדם להוצאת הצו.
נציג בעלת הנכס טען כי טרם רכישת המרתף נערכה בדיקה, שבמסגרתה נמצא כי הנכס מחולק למספר חללים, בדומה למצבו כיום. לדבריו, לאחר הרכישה לא בוצעו שינויים מהותיים במקום, לא במספר החללים ולא במערכות האינסטלציה, למעט הזזה מינורית של אחד הקירות ותוספת נקודת מים אחת בלבד.
עוד נטען כי בעבר שימש הנכס כאולפן הקלטות, וכי חלק מהעבודות שיוחסו לבעלת הנכס עסקו, למעשה, בהסרת חיפויי בידוד אקוסטי ישנים, שהותקנו במקום לאורך השנים. במהלך הדיון הוגש היתר השימוש הישן, אשר לווה בתשריט מפורט, המעיד כי הנכס חולק לשתי יחידות כבר במועד שבו ניתן ההיתר.
מנגד, הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה תל אביב התנגדה לביטול הצו וטענה כי היתר השימוש, שעליו הסתמכה בעלת הנכס, היה בתוקף לתקופה מוגבלת בלבד, בין השנים 1999 ל־2004, ולכן אין בו כדי להכשיר את מצב הבנייה הקיים כיום. הוועדה הוסיפה כי היתר הבנייה המקורי החל על הנכס הוא היתר משנת 1976, שלפיו אמור היה המרתף להיות חלל אחד בלבד.
במהלך הדיון אישר מפקח מטעם הוועדה כי היה מודע להיתר השימוש משנת 1999, אך סבר כי אינו רלוונטי, מאחר שתוקפו פקע. עם זאת, הודה כי מבחינת מספר החללים, ההיתר תאם את מצב הנכס בעת הביקורת.
בסופו של דבר, קבעה השופטת נגה בליקשטיין־שחורי כי אף שהבנייה אינה תואמת את ההיתר המקורי, בהליך הוצאת צו ההריסה נפל פגם מהותי, בשל אי־הצגת מלוא המידע הרלוונטי. לפיכך, הורתה השופטת על ביטול הצו. פסק הדין משקף את הגישה שלפיה השופט אינו רק פוסק, אלא גם שומר הצדק.
תגובות