86 אלף תיקים בשנה: שופטי המשפחה בקו הראשון של הסכסוכים האישיים
- לפני 3 שעות
- זמן קריאה 4 דקות
מעטים התחומים במערכת המשפט שנוגעים כמעט בכל אזרח בישראל כמו בתי המשפט לענייני משפחה. גירושים, מאבקי משמורת, סכסוכי ירושה, מחלוקות בין אחים או הכרעות הנוגעות להורים מבוגרים מובילים שוב ושוב אנשים אל אולם הדיונים דווקא ברגעים האישיים והפגיעים ביותר של חייהם. בשנת 2024 בלבד נפתחו בישראל 86,753 הליכי משפחה חדשים, הליכים רגישים במיוחד שבסופם מתקבלות החלטות הרות גורל המשפיעות על חיי ילדים והורים, על מבנה המשפחה ועל עתידם של אנשים שנים קדימה.
לקראת יום המשפחה מתחדדת משמעותו הייחודית של תחום זה, שבו המשפט אינו עוסק רק בזכויות ובחובות אלא במערכות יחסים חיות ונושמות. בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב יפו יושבים השופט ארז שני והשופטת גלי רון, שני שופטים המגיעים מרקעים מקצועיים שונים אך נפגשים באותה נקודת הכרעה אנושית. ארז שני, כבן 65, מונה לשופט לאחר קריירה ארוכה כעורך דין ושותף במשרד פרטי, שנים שבהן ליווה סכסוכים מורכבים והכיר מקרוב את המציאות שמחוץ לאולם. גלי רון, כבת 53, הגיעה לשיפוט לאחר שנים כעורכת דין, פעילות מקצועית גם מחוץ למערכת המשפט, כתיבה משפטית בתחום דיני המשפחה, השלמת תואר שני במשפטים בהצטיינות ושנים כעוזרת משפטית בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, לפני מינויה לשופטת בשנת 2024. השילוב בין ניסיון שטח ארוך שנים לבין היכרות עמוקה עם המערכת מבפנים יוצר מבט רחב על המקצוע ועל האנשים המגיעים אליו.
בניגוד לבתי משפט אחרים, בתי המשפט לענייני משפחה פועלים על עיקרון של רציפות שיפוטית. משפחה אחת נשארת בדרך כלל בפני אותו שופט לאורך זמן, ולעיתים לאורך שנים רבות. תיק שמתחיל בגירושים עשוי להפוך בהמשך למחלוקת על זמני שהות, להוביל להליכים רכושיים, ובהמשך אף לסכסוך ירושה או לאפוטרופסות על הורה מבוגר. כך הופך השופט לעד מתמשך לסיפור חיים שלם, לפעמים כזה שנפרש לאורך עשור, כאשר אותם אנשים חוזרים שוב ושוב לאותו אולם עם פרק חדש באותו סכסוך ישן.
עוד לפני פתיחת דלת האולם, המתח כבר חותך את האוויר במסדרון. מי שהיו פעם בני זוג עומדים כעת במרחק מדוד זה מזה, כל אחד לצד עורך דינו, מבטים קשים ננעצים בלי מילה. השקט טעון, כמעט אלים, מלא במשפטים שלא נאמרים. רגע לפני תחילת הדיון, המסדרון כבר נראה כמו שדה קרב שקט, שבו קשר שהתפרק ואמון שנמחק מתכנסים לעימות משפטי בלתי נמנע. לא פעם מגיעים לשם אנשים שלפני שנים נראו כזוג יציב ומוערך, וכעת הם ממתינים להכרעה שתגדיר מחדש את חייהם, את ביתם ואת עתידם הכלכלי והאישי.
יום עבודה טיפוסי בבית משפט למשפחה נע בין קצוות רגשיים חדים. דיון טעון סביב אלימות קשה, אובדן או קרע משפחתי עמוק יכול להסתיים, ומיד אחריו מתחיל דיון הנראה טכני בלבד על מזונות או חלוקת רכוש. אלא שעבור הצדדים גם ההכרעה הקטנה ביותר היא לעיתים עולם ומלואו. המעבר המתמיד בין דרמות אנושיות לבין הכרעות משפטיות מדויקות מחייב את השופטים לשמור על איזון עדין בין רגישות אישית לבין משמעת מקצועית. כך, למשל, עשויים שני ורון לעסוק בתיק שבו אחות מבקשת הגנה לאחר פגיעה קשה בתוך המשפחה, ומיד לאחר מכן לעבור להליך שבו אדם בוגר מגלה כי זהות אביו הביולוגי שונה מזו שעליה גדל, גילוי המטלטל משפחה שלמה ומציב שאלות של זהות ושייכות.
ייחודו של התחום ניכר בכך שפסק הדין אינו סוף הסיפור. בניגוד להליכים מסחריים, שבהם הסכסוך מסתיים עם מתן ההכרעה, בתיקי משפחה ההחלטה ממשיכה לחיות מחוץ לאולם. השופט יודע שהפסיקה תמשיך להתגלגל בבוקר שלמחרת במסדרון בית הספר, במעבר של ילד בין שני בתים, או בשיחה קצרה שעלולה להצית מחדש סכסוך ישן. זו אחריות שחורגת מגבולות ההליך המשפטי ומסבירה מדוע שופטי משפחה נושאים עמם את התיקים גם לאחר סיום הדיונים, למרות שאין להם אפשרות לראות כיצד הסיפור ממשיך בפועל. לעיתים מדובר בהחלטות הנוגעות לביטחון ילדים בתקופות חירום או מחלוקות חריפות בין הורים גרושים סביב מקום מגורים, חינוך או יציבות יומיומית, מצבים שבהם כל הכרעה משפטית נושאת השלכות רגשיות עמוקות.
בתי המשפט לענייני משפחה עוסקים במנעד רחב במיוחד של סוגיות. לצד גירושים ומשמורת נדונים בהם צווי הגנה, אפוטרופסות, אימוצים, ירושות ועיזבונות ואף סכסוכים עסקיים בין בני משפחה, כאשר לעיתים מאבק על טיפול בהורה מבוגר הופך גם למאבק על שליטה בעסק משפחתי או בנכסים שנצברו במשך שנים. המשותף לכל התיקים הוא שהצדדים אינם זרים זה לזה, אלא אנשים שחייהם ימשיכו להיות כרוכים גם לאחר ההכרעה. כך יכולים להגיע לפתחם גם מאבקים מורכבים בין סבים להורים סביב קשר עם נכד לאחר טרגדיה משפחתית, הליכים שבהם המשפט נדרש להכריע בתוך כאב שאינו ניתן למדידה משפטית רגילה.
האתגר המרכזי בעבודתם של שופטי המשפחה טמון בפער שבין שפת הדין לשפת החיים. בעוד המשפט דורש ראיות, סדר וכללים ברורים, האנשים המגיעים לאולם מדברים בשפת החוויה האנושית, מתוך כאב, פחד, כעס ולעיתים תחושת חוסר אונים מוחלטת. תפקידו של השופט אינו רק להכריע אלא גם לאפשר תחושה של הקשבה, של הבנה ושל הליך הוגן, גם כאשר ההכרעה קשה לאחד הצדדים. במקרים רבים נדרש השופט לקרוא בין השורות, להבין לא רק מה נאמר אלא גם מה מוסתר מאחורי שנים של משקעים, שתיקות ופגיעות מצטברות.
חלק גדול מן ההכרעות מתקבל מתוך ניסיון להגן על ילדים, הנמצאים במרכזם של רבים מההליכים. לעיתים נדרשים צעדים דרמטיים כמו הגבלת קשר עם הורה או שינוי סדרי חיים, החלטות שמטבען נושאות משקל מוסרי כבד. האיזון בין הצורך להגן לבין החשש מפגיעה במערכת יחסים משפחתית מלווה כמעט כל תיק, ומחדד את האחריות המוטלת על השופט. זהו המקום שבו ההכרעה אינה רק משפטית אלא גם ערכית, ולעיתים מותירה את השופט עם שאלות שממשיכות ללוות אותו הרבה אחרי סיום הדיון.
לעיתים המציאות המשפחתית מחייבת חשיבה שאינה מסתפקת בפרוטוקול המשפטי. לא כל סיפור נכנס למסמכים רשמיים, ושופטי המשפחה נדרשים להבין גם את מה שאינו נאמר במפורש, לזהות דינמיקות נסתרות ולחפש פתרונות שיאפשרו יציבות עתידית ולא רק הכרעה נקודתית. היכולת לשלב בין דיוק משפטי להבנה אנושית עמוקה היא שמאפשרת להפוך הכרעה פורמלית להחלטה שניתן לחיות איתה גם מחוץ לכותלי בית המשפט.
לצד האתגרים המקצועיים מתמודדת המערכת גם עם שינוי ביחס הציבורי כלפי בתי המשפט. הדיונים נעשים לעיתים טעונים יותר, והצורך לשמור על כבוד ההליך ועל אמון הציבור הופך משמעותי במיוחד דווקא במקום שבו אנשים מגיעים בשיאו של משבר אישי. המתח הזה מורגש לא רק בתוך האולם אלא כבר במסדרונות, שם מתנקזים כעסים, אכזבות ותחושת אובדן שליטה רגע לפני שהמשפט מתחיל.
בסופו של יום, עבודתם של השופט ארז שני והשופטת גלי רון אינה מסתכמת בפסקי דין. הם פוגשים בני אדם ברגעים שבהם התא המשפחתי מתערער והשליטה עוברת לידי מערכת המשפט. בית המשפט מדבר בשפת הדין, אך האנשים שמגיעים אליו מדברים בשפת החיים. האתגר, ואולי גם שליחות התפקיד, הוא לתרגם בין שתי השפות הללו ולהעניק לכל מי שנכנס לאולם את התחושה שנשמע, הובן וקיבל הכרעה הוגנת. ובמרחב הזה, שבין חוק לסיפור חיים, נמדדת לא רק מקצועיותם של השופטים אלא גם יכולתם לשאת את המשקל האנושי שמאחורי כל תיק.
תגובות