גר בבית אביו שנים ארוכות, אולם האב הוריש את הנכס לאחיו. מה פסק השופט?
- מגזין בית המשפט
- לפני 18 שעות
- זמן קריאה 2 דקות
בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע דן לאחרונה בסכסוך ירושה טעון בין שני אחים, שבלבו בית מגורים במושב בדרום הארץ. המחלוקת נסבה על נכס שרכש אביהם המנוח בשנות ה־80: מגרש שעליו הקים בית, שבו התגורר אחד הבנים במשך עשרות שנים, מבלי שנרשמו זכויותיו בו.
בפני השופט אריאל ממן (בצילום) התבררה תביעתו של הבן, שטען כי הוא בעליו הבלעדי של הבית וכי הנכס אינו חלק ממסת העיזבון. בצוואתו הוריש האב את כלל נכסיו, לרבות הזכויות במשק במושב, לאח הנתבע, בעוד שלחמש אחיות ואח נוסף הקצה סכומים של 20-30 אלף שקל לכל אחד.
התובע לא הוזכר כלל בצוואה, ולא נכללה בה התייחסות מפורשת לבית שבו התגורר. לטענתו, החל מראשית שנות ה־90 החזיק בנכס מכוח התחייבות של האב להעניק לו את הבית במתנה. עוד טען כי במשפחה נהוג היה לראות ברישום זכויות עניין דקלרטיבי בלבד, וכי האב נהג לסייע לילדיו מבלי לעגן זאת ברישום פורמלי.
מנגד טען האח הנתבע כי לא ניתנה כל מתנה, וכי אילו ביקש האב להקנות את הבית לתובע, היה עושה זאת במפורש במסגרת צוואתו. לשיטתו, העובדה שהצוואה מקיפה את כלל הזכויות, במקרקעין ובמיטלטלין כאחד, מלמדת כי הבית נכלל בעיזבון וכי אין בסיס לגריעתו ממסת הנכסים.
בית המשפט דחה את התביעה, בקובעו כי התובע לא עמד בנטל להוכיח שהנכס הוצא ממסת העיזבון או כי הוענקה לו בעלות בו. מהראיות והעדויות עלה כי האב אכן הוריש את כל רכושו לנתבע, אך במהלך חייו אפשר לתובע להתגורר בבית לאורך שנים רבות, מבלי להקנות לו זכויות קנייניות.
השופט הוסיף כי היעדר אזכור מפורש של הבית בצוואה אינו מלמד על החרגתו מהעיזבון, וכי גם השמטת שמו של התובע אינה מצביעה על כוונה להעניק לו את הנכס. לדבריו, ייתכן שההשמטה ביטאה מורת רוח מהתנהלות הבן, שעל פי עדויות נטולות אינטרס היה מסוכסך עם אביו, או רצון למנוע את העברת הזכויות לידיה של אשתו.
תגובות