נתוני רשות המסים חושפים: העשירון העליון מול השכר המרשים של השופטים

מאת: שלמה בוצ'צ'ו,

מחקר חדש של רשות המסים, שאותו הציג מנהל הרשות שי אהרונוביץ, מגלה כי ההכנסה הממוצעת של משק בית בעשירון העליון בישראל עומדת על כ־94 אלף שקל בחודש, נתון הגבוה ב־42% מהערכת הלמ"ס העומדת על כ־66 אלף שקל. הפער מוסבר בשלושה גורמים מרכזיים: שימוש בנתוני אמת שאינם תלויים בסקרים ששיעור ההשבה בהם צנח משמעותית; הגדרה שונה של "משק בית" בין הגופים; ובעיקר, אי־לכידה של הכנסות מהון בסקרי הלמ"ס.

בעוד שלפי הלמ"ס פחות מ־10% מהכנסות העשירון העליון מקורן בהון, נתוני רשות המסים מראים כי שיעור ההכנסה מהון עולה על 30%. באחוזון 99 הנתון מזנק ל־63% הכנסה מהון בלבד, מה שמרחיק את המאיון והאלפיון העליון מהאוכלוסייה הנשענת על שכר עבודה.

על רקע זה בולט מודל ההכנסה של שופטי ישראל: שכר גבוה יחסית למשק, אך כזה הנשען על עבודה בלבד. שכרו של נשיא בית המשפט העליון, יצחק עמית, עומד על 99,039 שקל ברוטו בחודש, ובחישוב "ברוטו למס" מגיע ל־109,444 שקל. מדובר בשכר המתקרב ואף עולה במעט על ההכנסה הממוצעת של משק בית בעשירון העליון. בהתאם לכללי האתיקה, שופטים בישראל מנועים מכל עיסוק נוסף או פעילות כלכלית מניבה, ולכן הכנסתם הרשמית מבוססת על שכר עבודה בלבד, בניגוד למשקי בית בעשירון או במאיון העליון הנשענים במידה משמעותית על הכנסות מהון.

לצד מודל השכר הקבוע של שופטי ישראל, ישנם מקרים שבהם שופטים מחזיקים בנכסי נדל"ן שנרכשו בעבר או התקבלו בירושה, והם עשויים להניב הכנסה משכירות. מדובר בהכנסות פרטיות שאינן נובעות ממעמדם השיפוטי ואינן חלק מתשתית ההכנסה הרשמית של מערכת המשפט.

ברמות השיפוט הנמוכות יותר התמונה עקבית: שופטי שלום משתכרים 51,133 שקל בחודש; שופטים בכירים בשלום מקבלים 63,040 שקל; סגני נשיא שלום 59,685 שקל; ונשיאי בתי משפט שלום 61,722 שקל. בתוך בית המשפט העליון פועל גם שופט שלום המשמש כרשם עליון, ששכרו עומד על 53,432 שקל ברוטו ו־59,159 שקל "ברוטו למס". אלו שכרי עבודה גבוהים, אך הם נשענים על מודל הכנסה המבוסס על שכר בלבד, ולא על נכסים פיננסיים.

בבתי המשפט המחוזיים השכר מטפס, אך נותר כולו במסגרת של שכר עבודה: שופטי מחוזי משתכרים 64,387 שקל בחודש; שופטים בכירים במחוזי 76,785 שקל; סגני נשיא מחוזי 76,279 שקל; ונשיאי בתי המשפט המחוזיים מגיעים ל־81,247 שקל. גם בבית הדין הארצי לעבודה הנתונים מרשימים: נשיא בית הדין מרוויח 95,197 שקל, סגן הנשיא 77,632 שקל, ושופטי הארצי 73,686 שקל. בכל המקרים מדובר בהכנסה המבוססת על משכורת בלבד, ללא הכנסות מנכסים מניבים.

ההשוואה לאלפיון העליון מחדדת את התמונה: האלפיון אינו נמדד לפי שכר, אלא לפי יכולת לייצר הון. הכנסות מהשקעות, מניות, מכירת נכסים ושכר דירה יוצרות פער שאינו ניתן לגישור בין מי שמקבלים שכר, אפילו גבוה, לבין מי שהכנסתם נובעת מתשואות. בשכבת המאיון הגבוה מופקים כ־63% מההכנסה מהון ורק כ־37% מעבודה, בעוד שופטי ישראל מפיקים 0% מהכנסתם מהון בשל המגבלות החוקיות האוסרות עליהם פעילות כלכלית מניבה.

כך נוצר פרדוקס לכאורה: מספרית, שכרם של שופטים בכירים, ובוודאי של נשיא העליון, נראה דומה להכנסות של משקי בית עשירים. מהותית, מדובר בעולמות כלכליים שונים לחלוטין. האלפיון העליון מגדיל את הונו מדי שנה בזכות נכסים פיננסיים; השופטים מקבלים שכר קבוע שאינו מאפשר צבירת הון.

למרות זאת, אין ויכוח כי שופטי ישראל נמצאים בצמרת דמי השכר במשק ובשירות הציבורי. הם משתכרים בין כ־51 ל־109 אלף שקל בחודש, ומתברגים בעשירונים הגבוהים ביותר של שכר העבודה. אך המפגש בינם לבין האלפיון מאיר את ההבחנה המרכזית: שופטים נהנים משכר גבוה ויציב; האלפיון נהנה ממנגנון הוני שמייצר עושר מתמשך, גדל משנה לשנה.

בסופו של דבר, שופטי ישראל ניצבים בצמרת השכר במשק ומחזיקים במעמד כלכלי מבוסס ויציב, מהגבוהים בשירות הציבורי ובכלל. מודל ההכנסה שלהם שונה מזה של האלפיון העליון לא בשל נחיתות, אלא משום שמעמדם מחייב הסתמכות על שכר עבודה בלבד ולא על הון ותשואות. האלפיון העליון מייצר עושר באמצעות נכסים פיננסיים; השופטים נהנים משכר גבוה המגלם יציבות, אחריות וסמכות ציבורית. שני המודלים מייצרים רמות הכנסה גבוהות, אך כל אחד מהם פועל בעולם כלכלי אחר.

נתוני רשות המסים חושפים: כך נראית הכנסתו של העשירון העליון מול מערכת המשפט