הקרב על העליון ירד לשלום: 2,000 תיקים על שופט אחד, וציבור שממשיך לחכות
- לפני 5 שעות
- זמן קריאה 4 דקות
הקרב סביב נשיא בית המשפט העליון כבר מזמן אינו מתנהל רק בקומת העליון. הוא ירד אל בתי משפט השלום והמחוזי, אל שופטים שמחזיקים אלפי תיקים, אל יומנים שאין בהם אוויר, ואל ציבור שסופג דחיות, עלויות, שחיקה ואובדן אמון, בזמן שהמערכת כולה תקועה בין שר המשפטים יריב לוין, שאינו מכיר במינוי, נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית שמכהן בפועל, וציבור שממשיך לחכות.
הסירוב של לוין להכיר בעמית כנשיא העליון לא עצר את מערכת המשפט, אבל הוא חשף עד כמה מעט אוויר נותר לה. שר המשפטים אינו אומר לשופטי השלום והמחוזי שלא ישפטו, ואינו מצהיר שהציבור ימתין עד להכרעה במאבק על שיטת המינויים. הוא אומר דבר אחר: לא יהיה צ׳ק פתוח למערכת שהוא מבקש לשנות. מבחינתו, אי אפשר להמשיך למנות שופטים כאילו לא התרחש כאן משבר אמון עמוק. מבחינת העליון, זו פגיעה ברציפות המוסדית. מבחינת הציבור, זה מתורגם לדבר פשוט בהרבה: עוד תיק שנדחה, עוד דיון שנעלם מהיומן, עוד חודש בלי הכרעה.
במשך חודשים התנהל הוויכוח סביב הכותרות הגדולות: נשיא בית המשפט העליון, הוועדה לבחירת שופטים, שיטת הסניוריטי, סמכויות השר, כוחם של השופטים, ומי בדיוק מחזיק במפתח לחדר שבו מתמנים שופטים בישראל. אלה אינן שאלות שוליות. במדינה דמוקרטית, הדרך שבה מתמנים שופטים והאופן שבו מתנהלת הרשות השופטת הם עניינים כבדי משקל. אבל בזמן שהמערכה הזאת מתנהלת בצמרת, בתחתית המערכת נצבר מחיר אחר לגמרי.
יריב לוין (בצילום) אינו מנהל את הקרב הזה מתוך ואקום. מבחינתו, מערכת המשפט זקוקה לשינוי עומק: פחות אוטומטיות, פחות שליטה פנימית של המערכת בעצמה, יותר משקל לנבחרי הציבור, ובלימה של מנגנונים שלדעתו הפכו את בחירת השופטים להליך סגור מדי. בעיניו, המשך מינוי שופטים באותה מתכונת אינו פתרון למשבר האמון הציבורי, אלא שימור שלו. זו תפיסת עולם ברורה, עקבית ופוליטית, וגם שנויה במחלוקת חריפה.
בבית המשפט העליון רואים את הדברים אחרת. מבחינת שופטי העליון והמערכת המוסדית, יצחק עמית הוא נשיא בית המשפט העליון. המינוי הושלם, המערכת המשיכה לפעול, ועמית נתפס בעיני שופטי העליון כמי שעומד בראש הרשות השופטת. לוין, מנגד, טוען כי ההליך שהוביל למינויו פסול מן היסוד, ומסרב להכיר בו כנשיא. כאן נולד הפער: צד אחד מדבר בשפת מוסד שהכריע; הצד השני מדבר בשפת מאבק שלא הסתיים.
זה כבר אינו רק ויכוח על אדם אחד. עמית הפך לסמל של רציפות המערכת, ולוין לנקודת המבחן של המאבק לשנות אותה. בעיני העליון, הכרה בנשיא אינה מחווה אישית אלא תנאי להפעלת מערכת שלמה. בעיני לוין, הכרה כזו עלולה להתפרש כהשלמה עם שיטה שהוא מבקש לשנות. וכך, מה שנראה מבחוץ כמו מחלוקת פרוצדורלית על תואר, הופך מבפנים למאבק על מקור הסמכות: מי מעניק לגיטימציה למי, השר למערכת, או המערכת לעצמה.
לוין אינו מבקש, לפחות לא במפורש, להשאיר את הציבור בלי הכרעה. הוא אינו מודיע לשופטי השלום והמחוזי להניח את התיקים בצד. אבל הוא מציב תנאי פוליטי־מוסדי ברור: המדינה לא תמשיך לתת צ׳ק פתוח לשיטת מינויים שהוא רואה כפגומה, סגורה ואוטומטית מדי. אלא שבצד השני של הצ׳ק הזה לא עומדת רק צמרת מערכת המשפט. עומדים שופטי שלום ומחוזי, עומדים מתדיינים, עומדים עסקים, נאשמים, נפגעי עבירה ומשפחות, וכולם משלמים בזמן אמת את מחיר ההמתנה.
בג״ץ כבר נדרש להיכנס אל לב העימות. השאלה שניצבה בפניו לא הייתה רק אם שר המשפטים אוהב את המינוי או מתנגד לו, אלא האם שר משפטים יכול להתנהל לאורך זמן כאילו נשיא בית המשפט העליון אינו קיים. בית המשפט סימן גבול: מחלוקת פוליטית ומשפטית אינה יכולה להפוך למנגנון שמשתק תפקודים חיוניים של מערכת המשפט. פסק דין יכול לחייב פעולה. הוא אינו יכול לייצר אמון.
שם, בבתי משפט השלום, אין זמן לדרמה חוקתית. שופט שלום אינו חי בתוך מאמרי עמדה. הוא חי בתוך מעצרים, תביעות קטנות, סכסוכי שכנים, בקשות דחופות, הליכי חדלות פירעון, צווי מניעה ודיונים שמתפוצצים לתוך יומן שאין בו מקום. שופט שלום בראשון לציון שמטפל בכ־2,000 תיקים אינו שואל בכל בוקר מי ניצח בקרב על הסניוריטי. הוא שואל איך מספיקים. איך קוראים את החומר. איך שומעים את הצדדים. איך כותבים החלטות. איך לא הופכים כל דחייה לעוד סדק באמון הציבור.
גם בבתי המשפט המחוזיים התמונה אינה רגועה יותר. שם ההליכים כבדים יותר, הסיכונים גבוהים יותר, והמחיר של כל עיכוב משמעותי יותר. תיק פלילי חמור שממתין להרכב, תיק כלכלי מורכב שנגרר, ערעור שמתיישן, סכסוך מסחרי שמעכב פעילות עסקית, כל אלה אינם מספרים בטבלה. הם חיים של אנשים, כסף של חברות, חירות של נאשמים, זכויות של נפגעים, ואמון ציבורי שנשחק בכל פעם שהמערכת אומרת: אין מועד קרוב.
המחסור בשופטים אינו נקודתי ואינו שייך לבית משפט אחד בלבד. חסרים שופטים בבתי משפט ברחבי הארץ, בשלום ובמחוזי - ובכל מקום שבו תקן אינו מאויש, העומס מורגש מיד ביומני הדיונים. אחת הזירות הבולטות היא מחוז מרכז, ובמיוחד בתי משפט השלום שתחת נשיא בתי משפט השלום במחוז מרכז, השופט מנחם מזרחי. שם העומס אינו מושג מופשט. הוא מתורגם לתיקים שממתינים, לדיונים שנדחים, ללשכות שעובדות בקצה, ולציבור שמרגיש שהמערכת רוצה לתת שירות, אבל מתקשה לעמוד בקצב.
מאחורי הקלעים, מנהל בתי המשפט, השופט צחי עוזיאל, מנצח על התזמורת הזאת בתוך רעש בלתי פוסק. הוא אינו צד פוליטי בעימות בין לוין לעמית, אלא האיש שנדרש לגרום למערכת לעבוד למרות העומס, המחסור והקרע בצמרת. תחתיו מקודמים ניהול מבוסס נתונים, דיגיטציה, ימי מוקד, גישור ופישור, מזכירות אקטיבית וכלי בינה מלאכותית כמו "צ׳ט המשפט". לא כתחליף לשופט, אלא ככלי שמסכם חומר, מסדר טענות וחוסך זמן. "הצ׳ט־נט הזה הוא עוזר משפטי לכל דבר", אומר שופט שלום בתל אביב. "הוא מקל עלינו מאוד וחוסך זמן שיפוטי יקר, במיוחד לצד הקריסה בעומס התיקים. צריך לומר ביושר: צחי עוזיאל מחזיק פה מערכת מורכבת בתנאים כמעט בלתי אפשריים, ועושה את זה בשקט, בניהול חכם ובחדשנות שמגיעה בדיוק בזמן".
אבל גם הניהול המוצלח ביותר אינו יכול להחליף שופטים שאינם ממונים. בינה מלאכותית יכולה לסכם כתבי טענות, לאתר מחלוקות, לקצר הכנה לדיון ולסייע ללשכה לעבוד מהר יותר. היא אינה יכולה לשבת על הכיסא, להקשיב לעד, להכריע במהימנות, לגזור דין או לחתום על פסק דין במקומו של שופט. טכנולוגיה יכולה לתת חמצן. היא אינה יכולה להיות ריאות.
כאן מתחיל פתיל האש. מערכת משפט עמוסה מדי אינה רק מערכת איטית. היא מערכת שמאבדת בהדרגה את הדבר שעליו היא נשענת: אמון. אזרח שממתין שנים לפסק דין אינו שואל מי צודק בוויכוח על הוועדה לבחירת שופטים. בעל עסק שתיקו תקוע אינו מתעניין בנוסחת האיזון בין הרשויות. נאשם, נפגע עבירה, עובד, הורה, חייב או נושה, כולם פוגשים את המדינה דרך בית המשפט. וכשהדלת הזאת חורקת, הכעס כבר אינו משפטי בלבד. הוא ציבורי.
תגובות