בלבול בדירה המושכרת: שיקים שלא שולמו הסתיימו בהליך בהוצל"פ

מאת: שלמה בוצ'צ'ו,

בית המשפט קבע לאחרונה בסכסוך שטרי מורכב שמקורו בהסכם שכירות לדירה בגבעתיים, במסגרתו נטען לאי־תשלום של חמישה שיקים בסכום כולל של 50,000 שקלים. בלב המחלוקת עמדו שתי סוגיות עקרוניות: שאלת הסמכות המקומית בביצוע שטר, ושאלת האחריות על טעות חריגה שנגרמה בשל בלבול בין שתי דירות סמוכות בבניין חדש.

רשם ההוצאה לפועל אריאל לנגה נדרש להכריע בהתנגדות לביצוע שטר שהוגשה במועד, והעמיד במוקד את השאלה היכן יש לברר את ההליך. הזוכה ביקש כי ההתדיינות תתקיים בבית משפט השלום בתל אביב, בטענה שהשיקים נמשכו מסניף בנק בעיר וכי הנכס מושא המחלוקת ממוקם בתחומה. החייבת מצדה טענה כי מקום מגוריה בירושלים, ולכן שם מוקנית הסמכות המקומית לפי תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי.

במסגרת ההליך טען הזוכה, עו"ד עודד יאיר הכהן, כי ההליך קשור קשר הדוק לתל אביב ולכן יש להותירו שם. הוא הפנה לכך שהנכס ממוקם בעיר, השיקים נמשכו מסניף בנק מקומי ואף נטען לקיומה של תניית שיפוט בהסכם השכירות הקובעת סמכות ייחודית לבית משפט השלום בתל אביב. לטענתו, פיצול ההליך יגרום לעיכוב מיותר ולהכבדה על הצדדים.

החייבת, מיכל מירי מגלי, השיבה כי מקום מגוריה בירושלים ולכן לפי החוק שם מתגבשת הסמכות המקומית. בנוסף טענה כי תניית השיפוט איננה מחייבת משום שהזוכה אינו צד להסכם שבו נכללה. היא הדגישה כי ההסכם נחתם עם בנו של הזוכה ולא עמו ישירות, ולכן לא ניתן לייחס לו את הזכויות הנובעות ממנו. בירור ההליך בתל אביב, לטענתה, יכביד עליה כלכלית ודיונית ויפגע בזכותה לגישה לערכאות.

הרשם לנגה דחה את טענות הזוכה וקבע כי "אין הזוכה יכול להסתמך על תניית שיפוט בהסכם שבו אינו צד". עוד ציין כי סעיפי הסמכות המקומית קובעים חלופות שונות, לרבות מקום מגוריו של החייב, וכי די בכך כדי להקנות סמכות לבית משפט בירושלים. לנגה הורה על עיכוב ההליכים ועל העברת התיק לירושלים, וחייב את הזוכה בתשלום הוצאות משפט בסך 1,500 שקלים.

בפסק הדין שניתן בהמשך על ידי השופט אבי כהן נחשף הממד המהותי של המחלוקת. בית המשפט קבע כי מקור הסכסוך נעוץ ב"טעות תמימה, גם אם מביכה", שנבעה מבלבול בין שתי דירות סמוכות בבניין חדש. הן הזוכה ובנו והן בעל הנכס האמיתי טעו בזהות הדירה עקב שיבוש בתכניות הבנייה ורישום שגוי במסמכים הרשמיים. אף בעל הנכס האמיתי השקיע כספים בדירה הלא נכונה, מה שחיזק את המסקנה כי לא הייתה כוונה להטעות.

עוד נקבע כי "הנתבעת המשיכה להתגורר בנכס חודשים ארוכים לאחר שנודע לה על הטעות", ולכן אין יסוד לטענתה בדבר כישלון תמורה מלא. בית המשפט הדגיש כי עקרון ההתאמה בין שיק לתמורה מחייב לבחון כל שטר בנפרד, ולכן אין לגבות שיקים המתייחסים לתקופה שבה לא ניתנה תמורה בפועל. מנגד, עבור החודשים שבהם התגוררה הנתבעת בדירה וקיבלה שירות בפועל, אין הצדקה לפטור אותה מתשלום.

בסיום ההליך נקבע כי החייבת תשלם את שני השיקים הראשונים בלבד בסך 20,000 שקלים בתוספת ריבית והצמדה כחוק, וכן הוצאות משפט בסך 6,000 שקלים. בנוסף הובהר כי הזוכה רשאי לחדש את ההליכים בהוצאה לפועל לאחר התאמת הסכומים בהתאם לפסק הדין. בית המשפט סיכם כי אף שמדובר בטעות יוצאת דופן, היא אינה שוללת את החיוב הכספי בגין התקופה שבה קיבלה הנתבעת את התמורה בפועל.

טעות מביכה בזיהוי הדירה: בלבול בין שתי דירות סמוכות הוביל לסכסוך משפטי ממושך