top of page

תביעת מאות מיליונים של חברת חלוקת גז - נדחתה על הסף בעליון

  • תמונת הסופר/ת: מגזין בית המשפט
    מגזין בית המשפט
  • 3 ביולי
  • זמן קריאה 2 דקות

עודכן: 5 ביולי

בית המשפט העליון, בהרכב השופטים חאלד כבוב, אלכס שטיין ויוסף אלרון, קיבל לאחרונה את ערעור המדינה ומחק על הסף תביעה אזרחית על סך 202 מיליון שקלים שהגישה חברת סופר אנ.ג'י נגד המדינה. בכך הפך העליון את החלטת בית המשפט המחוזי מרכז, אשר דחה את בקשת המדינה לסלק את התביעה על הסף.


החברה, העוסקת בחלוקת גז טבעי ונמצאת בבעלות סופרגז ושפיר הנדסה, טענה לעיכובים של המדינה בפריסת רשת חלוקת הגז מאז זכייתה במכרז בשנת 2009. לטענתה, שורת החלטות רגולטוריות הובילו לפגיעה קשה ביכולתה לעמוד ביעדים, ובהיעדר עדכון תעריפים מצד רשות הגז, נגרמו לה נזקים משמעותיים. לאחר שעתרה לבג"ץ נגד חילוט ערבויות וחזרה בה בעקבות עמדת השופטים, פנתה החברה להליך אזרחי - אך נדחתה כאמור.


השופט כבוב, שכתב את פסק הדין המרכזי, קבע כי מדובר בתביעה שיש לדחותה מחמת היעדר עילת תביעה. לדבריו, יש לאמץ מבחן מחמיר יותר בבחינת סיכויי ההליך בשלב המקדמי, מעבר למבחן הפורמלי של אפשרות קלושה. בנסיבות העניין, קבע כבוב, אין כל סיכוי שהתביעה תתקבל, ומשכך יש להורות על מחיקתה כבר עתה.


עוד קבע כבוב, כי עצם אופי התביעה, הכוללת מערך רחב של החלטות רגולטוריות ו-65,000 מסמכים, לצד טענות שלא הועלו במועדן, מעידים על חוסר תום לב דיוני. הצפת ההליך במסמכים שאין בהם בהכרח תועלת מהותית, עולה כדי פגם בהתנהלות המכביד על בעלי הדין ובית המשפט.


כבוב הדגיש כי התנהלות החברה יוצרת רושם של ניסיון לבצע "מקצה שיפורים" במכרז בו השתתפה, לאחר שהתברר כי לא עמדה בתנאיו. הוא הזהיר כי תביעות מעין אלה, הנחזות להיות חזרה עקיפה על עתירות מנהליות שכשלו, חותרות תחת עקרונות דיני המכרזים ועלולות לפגוע בעקרונות יסוד של המשפט הציבורי.


לגופו של עניין, קבע כבוב כי המדינה אינה נושאת באחריות נזיקית במקרה זה. לשיטתו, עצם העובדה שהמדינה מהווה רגולטור בתחום משק הגז אינה מטילה עליה חובה לצפות את כל ההשלכות העסקיות האפשריות של מדיניותה. החברה נטלה על עצמה את הסיכון המובנה, כחלק מהחלטתה להתמודד במכרז עם פוטנציאל עסקי מחד, אך גם עם שינויים רגולטוריים מאידך.


השופט שטיין הסכים עם התוצאה, אך ציין כי היה מגיע אליה מנימוקים נוספים. לדבריו, כתב התביעה עצמו לקוי באופן מהותי, שכן הוא מבקש לייצר עילת תביעה "יש מאין", באמצעות חיבור בין רכיבים שאינם משיקים בזמן ובמהות. שטיין הבהיר כי מדובר בתביעה שאין הצדקה לנהל אותה – והדיון בה יביא לבזבוז משאבים ציבוריים.


השופט אלרון הצטרף לתוצאה הסופית של פסק הדין והביע הסכמה עקרונית עם דברי השופט שטיין, אך סבר כי בנסיבות התיק, אין צורך להכריע בנושא בתיק זה.


Comments


bottom of page