העליון קבע: רכוש שנצבר לפני החתונה יכול להיכלל בחלוקת הגירושים

מאת: שלמה בוצ'צ'ו,

בית המשפט העליון דן לאחרונה בסוגיה עקרונית הנוגעת לחלוקת רכוש בין בני זוג עם סיום קשר נישואין. בפסק דין תקדימי, נקבע כי נכס שהיה שייך לאחד מבני הזוג עוד לפני הנישואין עשוי להתחלק בין השניים בעת הגירושים, אם ניתן להסיק מהתנהגותם לאורך השנים על הסכמה לשתף זה את זה באותו נכס - אף אם לא נחתם על כך מסמך בכתב.

השופטת יעל וילנר, שכתבה את פסק הדין, קיבלה את ערעורו של הבעל, והרחיבה את תחולתה של הלכת השיתוף הספציפי. לדבריה, ניתן לחלק באופן שוויוני נכסים חיצוניים, לרבות כאלה שניתנו בירושה או במתנה, כאשר בני הזוג פעלו בפועל מתוך הבנה הדדית של שותפות ממונית.

ההליך נסב סביב בני זוג שהתגרשו לאחר 23 שנות נישואין, ולהם שלושה ילדים. האישה הייתה בעלת שתי חלקות חקלאיות בנס ציונה, שאחת מהן עברה שינוי ייעוד והניבה לה שבע דירות, מהן מכרה שתיים במהלך הנישואין, והכנסותיהן הופקדו בחשבון המשותף. חמש הדירות הנותרות הושכרו, ושימשו לצבירת הון משותף, אך היו רשומות על שמה בלבד.

בשנת 2019, עם פירוק הקשר, טען הבעל כי יש לראות בדירות נכס משותף, נוכח אופן ניהולן המשותף לאורך השנים. לחלופין, ביקש להכיר בזכויותיו בהשבחת הקרקע. בית המשפט למשפחה קיבל את עמדתו באשר לדירות אך לא בקרקע עצמה, שעמדה מחוץ לשיתוף מאחר והוענקה לאישה לפני הנישואין.

גם בית המשפט המחוזי דחה את ערעור האישה, והותיר על כנו את הקביעה שלפיה התקיימה שותפות ספציפית בדירות. האישה הגישה ערעור לעליון, תוך טענה כי אין לשתף את הבעל בנכסים שנרשמו על שמה בלבד, בעוד הבעל טען מנגד כי אין לנכות את שווי הקרקע מהחלק שלו בדירות.

במרכז פסק הדין עמדה הלכת השיתוף הספציפי, כחריג לכלל שבחוק יחסי ממון. בהקשר זה צוטט בפסק הדין כי: "הלכת השיתוף הספציפי קובעת מסלול חלופי לזה שבחוק, והתפתחה בהתבסס על רציונל הסכמי, להבדיל מרציונל המאמץ המשותף. ההלכה מכירה בתוקפן של הסכמות שהתגבשו בהתנהגות בני זוג, לשיתוף זכויות קניין בנכס מסוים - גם בכזה שלא הושג במאמץ משותף. בהינתן הסכמה תקפה כאמור, זכויות הקניין בנכס משותפות לבני הזוג, ללא הבחנה בין ערך הנכס שהושג באופן אקטיבי... לבין עלייה פאסיבית של ערכו."

השופטת וילנר הוסיפה: "הסכמים רבים בתוך משפחות אינם נעשים בכתב, אלא בהתנהגות", וציינה כי כאשר בן זוג שאינו בעל הנכס נסמך על הבנה משתמעת לאורך זמן, יש לראות בכך גיבוש הסכמה לשיתוף בפועל. לדבריה, התכחשות להסכמה זו לאחר מעשה עלולה להוביל לחוסר שוויון שלא היה מוסכם בזמן אמת.

עוד נקבע כי ההסכמה לשיתוף גוברת על הדרישה הקבועה בחוק לעיגון בכתב, וכי אין מקום להפריד בין הקרקע לבין הדירות שנבנו עליה: "הדבר משול להפרדת הבעלות בעץ מהבעלות בשתיל שממנו התפתח העץ". וילנר הדגישה כי אין הכרח שמדובר בדירת מגורים משפחתית דווקא, ודי בקיומה של התנהלות המצביעה על הסכמה לשיתוף.

בשל התוצאה, חויבה האישה בהוצאות משפט לטובת הבעל בסך 5,000 שקלים. בכך עיגן בית המשפט העליון הלכה מרחיבה שצפויה להשפיע על סוגיות רכוש רבות בגירושים, במיוחד כשאין תיעוד פורמלי אך קיימת שותפות בפועל.

בית המשפט העליון: גם נכסים שניתנו לפני החתונה עשויים להיכלל בחלוקת רכוש בגירושים