הבן נהרג, ההורים מבקשים נכד: האם יוכלו להביא לעולם ילד מזרעו?
- לפני 10 שעות
- זמן קריאה 2 דקות
האם הורים שאיבדו את בנם רשאים להביא לעולם ילד מזרעו, כאשר הוא עצמו מעולם לא הותיר הוראה מפורשת בעניין? המלחמה הפכה שאלה משפטית חריגה למציאות כואבת עבור משפחות שכולות. עו"ד דוד טובול עוסק בנקודת המפגש הזאת, שבה הרצון להמשכיות פוגש את אוטונומיית המת ואת גבולות סמכותו של בית המשפט.
הקושי מתחיל בהבחנה בין נטילת הזרע לבין השימוש בו. בתקופת מלחמת חרבות ברזל ניתן, בתנאים מסוימים, לאפשר להורים לבקש נטילת זרע גם ללא פנייה מוקדמת לבית המשפט. אלא שהבאת ילד לעולם היא כבר עניין אחר. השימוש בזרע מחייב אישור של בית המשפט לענייני משפחה ובחינה של רצון הנפטר.
כאשר הבקשה מגיעה מבת זוגו הקבועה של המנוח, קיימת ככלל הנחה שלפיה הבאת ילדים עמה מתיישבת עם רצונו, כל עוד אין אינדיקציה לכך שהתנגד. כאשר הבקשה מגיעה מהוריו, הרף שונה. הרצון בנכד, מובן ככל שיהיה, אינו מספיק. עליהם להראות כי המשכיות לאחר המוות הייתה רצונו של בנם עצמו.
המבחן הזה עמד במרכז פסק דין תקדימי של בית המשפט לענייני משפחה באילת, שאישר לשרון איזנקוט, אמו של לוחם גולני מאור כהן איזנקוט ז"ל, שנפל במלחמת חרבות ברזל, לעשות שימוש בזרע שניטל ממנו לאחר מותו לצורך הבאת ילד לעולם באמצעות אישה שתיבחר. סגנית הנשיא, השופטת רותם קודלר עיאש, קבעה כי הוכח רצונו של מאור בהמשכיות גם לאחר מותו. להכרעה תרמה במיוחד עדות חברו, שסיפר כי זמן קצר לפני כניסתו ללחימה שוחח עמו מאור על האפשרות להקפיא זרע.
וכאן ניצב המשפט בפני שאלה כמעט בלתי אפשרית: כיצד מוכיחים מה רצה אדם שכבר אינו יכול לדבר? אמירות לחברים, שיחות משפחתיות, תוכניות להקים משפחה והתייחסויות לילדים עשויות להפוך לראיות. הפסיקה הדגישה כי בהיעדר הוראה מפורשת נדרשות אינדיקציות ברורות ומשמעותיות כדי להתחקות אחר רצונו המשוער של הנפטר.
אצל טובול, העיסוק בסוגיה נשען על חיבור מקצועי בין כמה עולמות משפטיים. הוא יוצא פרקליטות המדינה במחלקה לחקירות שוטרים, ועוסק בדיני משפחה, ירושה ומעמד אישי. במקביל, הוא מכהן כיו"ר משותף של ועדת עניינים פליליים במחוז מרכז של לשכת עורכי הדין, ופעיל גם בהכשרות מקצועיות.
הרקע הזה מקבל משמעות כאשר המחלוקת עוברת מהרגש אל הראיות. השאלה אינה רק אם המשפחה מבקשת המשכיות, אלא אם ניתן להוכיח שגם המנוח רצה בה. במקרה אחר, שהגיע עד לבית המשפט העליון, נדחתה בקשת הורים להשתמש בזרעו של בנם, לאחר שנקבע כי התשתית העובדתית לא הוכיחה רצון להמשכיות שלא באמצעות בת זוגו.
אלא שהדילמה אינה נעצרת ברצון המנוח. מול ההורים המבקשים נכד והמדינה המבקשת להגן על האוטונומיה של מי שמת, ניצב גם הילד שעשוי להיוולד. המשפט נדרש אפוא להכריע במהלך בלתי הפיך, כאשר האדם שרצונו עומד בלב ההליך אינו צד בו ולעולם לא יוכל להסביר למה התכוון.
זו בדיוק הנקודה שהופכת את הסוגיה שבה עוסק טובול לאחת המורכבות בדיני המשפחה. הטכנולוגיה כבר מאפשרת לשמר את האפשרות להולדת חיים גם לאחר המוות; המשפט עדיין נדרש לקבוע מי רשאי לפתוח את הדלת הזאת. במקום שבו נגדעו חיים, השאלה אינה רק אם ניתן ליצור המשכיות, אלא מי רשאי להחליט שזה היה רצונו של המת.
תגובות