מורשת של גישור ואנושיות: זכרו של השופט בני שגיא והדרך שהשאיר אחריו

מאת: שלמה בוצ'צ'ו,

בפאנל מיוחד שנערך במסגרת כנס לשכת עורכי הדין - מחוז דרום, התקיים מושב מיוחד לזכרו של נשיא בית המשפט המחוזי בבאר שבע, בני שגיא ז״ל. המושב נפתח בדבריו הנרגשים של יצחק עמית, נשיא בית המשפט העליון. “שלושים יום חלפו מאז נלקח מאתנו בני בטרם עת", אמר עמית, “והזמן אינו מקהה את תחושת האובדן והחלל שהותיר אחריו". לדבריו, היעדרו של שגיא מורגש היטב בקרב משפחתו, עמיתיו וכל מי שזכה לעבוד עמו ולהכירו.

הנשיא עמית תיאר כיצד מותו של שגיא היכה בתדהמה את הקהילה המשפטית כולה - שופטים, עורכי דין והציבור הבא בשערי בתי המשפט. בשבועות שלאחר לכתו, סיפר, הלכו והצטברו עדויות על אישיות יוצאת דופן: “כל מי שפגש את בני, אפילו לפגישה קצרה, הוקסם מלבביותו ומאישיותו הכובשת". לצד מקצועיות בלתי מתפשרת, בלטו נועם הליכותיו, מסירותו ויכולת אנושית נדירה.

לדברי עמית, ריבוי הסיפורים והאנקדוטות שפורסמו מאז פטירתו מצביע על תופעה חריגה: גם בעידן של קיטוב ופילוג, שגיא היה דמות של קונצנזוס. הוא שיתף אנקדוטה שסופרה לו לאחרונה, ולפיה שגיא פנה לשופטת והציע לה להגיש מועמדות לשפיטה. כששאלה מדוע בחר דווקא בה, השיב: "אנחנו מחפשים אנשים שאכפת להם מאנשים". הנשיא עמית ציין כי במשפט הפשוט הזה מתמצתת כל תפיסת עולמו של בני שגיא.

תפיסה זו באה לידי ביטוי גם בדרך שבה ניהל תיקים. עמית הזכיר סיפור שסיפר שגיא עצמו על תיק תביעות קטנות, שעסק באירוע חריג בתיאטרון הקאמרי: שחקן, במסגרת הצגה, ירק לעבר הקהל ופגע בצופה שישב בשורה הראשונה. מדובר היה בהצגה “משרתם של שני אדונים”, ובשחקן שמואל וילוז'ני, אשר גילם את דמות המשרת. היריקה, שנעשתה כחלק מן התפקיד הבימתי, פגעה בצופה שישב בשורה הראשונה, והקהל כולו פרץ בצחוק, בעוד אותו צופה קם נבוך, רטוב ומושפל, ועזב את האולם. במקום הכרעה פורמלית בלבד, נתן שגיא מקום מלא לקולם של שני הצדדים - לתחושת ההשפלה של הצופה ולכאב ולכישלון שחש השחקן. וילוז'ני, כך סופר, פרץ בבכי באולם בית המשפט והסביר כי חש שנכשל כשחקן וכאדם.

בסופו של הדיון, הוביל שגיא לפתרון מוסכם ויצירתי: תרומת מאות כרטיסים להצגה לילדים מעמותה חברתית, במקום פיצוי כספי. בפועל סוכם על תרומה של כ־200 כרטיסים להצגה לילדי עמותת “עֶלֶם”, ילדים ונוער בסיכון, אשר לא היו נחשפים לעולם התיאטרון אלמלא ההליך המשפטי. לדברי עמית, זה היה ביטוי מובהק ליכולתו של שגיא לזהות את הצרכים האנושיים שמאחורי ההליך המשפטי, ולהפוך סכסוך להזדמנות לתיקון ולמעשה ערכי שמיטיב עם כל הצדדים.

גישה זו באה לידי ביטוי גם בעולם הפלילי. את אחת האנקדוטות המחישות זאת סיפרה חנה פלינר: עבריין שעמד בפני בני שגיא ז"ל כאשר כיהן כשופט שלום, הופיע שוב באולמו בחלוף שנים - הפעם, כאשר שגיא כבר ישב על כס השיפוט בבית המשפט המחוזי, והתיק היה חמור ומורכב יותר. שגיא הביט בו בחיוך ואמר: "אני רואה ששנינו התקדמנו". משפט קצר, שנאמר בהומור דק, אך גילם אמת חדה על בחירה, אחריות והדרך שבה כל אדם בוחר להתקדם.

הנשיא עמית עמד גם על תרומתו המכרעת של שגיא לפיתוח הגישור הפלילי בישראל. שגיא היה שותף מרכזי בגיבוש תפיסות ונוהלים בתחום, וראה בגישור כלי חיוני - לא רק להתמודדות עם עומסי המערכת, אלא ליצירת משפט קשוב, אחראי ומאחה. בעיניו, שופט מגשר נדרש להיות אוטוריטה מקצועית מחד, ואדם שמסוגל לדבר עם הצדדים בגובה העיניים מאידך.

לצד היותו שופט ומנהיג משפטי, הדגיש עמית גם את מחויבותו החינוכית של שגיא, ובעיקר את אמונתו העמוקה ביכולתם של בני אדם להשתנות. תפיסה זו ליוותה אותו באולמות המשפט, בגישור הפלילי ובעשייה החברתית שמחוץ להם. “בני היה מומחה", סיכם הנשיא עמית, “לתפרים העדינים שבין המשפט למציאות החיים" - מורשת שממשיכה להאיר את דרכה של מערכת המשפט גם לאחר לכתו.

מורשת של גישור ואנושיות: זכרו של בני שגיא והדרך שהשאיר אחריו