עובד כינה קולגה בעבודה סוטה, ובית המשפט דחה את תביעת לשון הרע

מאת: שלמה בן ברוך,

בית משפט השלום בשוקן דן בתביעה אזרחית שהגיש אילן לזרוב נגד עמיתו לעבודה יונתן מאור כץ, על רקע סכסוך שהתפתח בין השניים במקום עבודתם. השניים משמשים כאנשי מכירות רכב בחברת בלו סקאי 2000 בע"מ. בהמשך ההליך הוגשה גם תביעה שכנגד, כך שלזרוב משמש כתובע ונתבע שכנגד, ואילו כץ משמש כנתבע ותובע שכנגד.

לטענת לזרוב, כץ פגע בשמו הטוב כאשר כינה אותו בפני עובדים אחרים בכינויים קשים, לרבות ייחוס של סטייה מינית וכינויי גנאי נוספים. לדבריו, הדברים נאמרו בפומבי, חרגו מגבולות השיח הלגיטימי, וגרמו לו השפלה, פגיעה במעמדו המקצועי ונזק אישי המצדיק פיצוי כספי בסך 150 אלף שקלים.

מנגד טען כץ, הן במסגרת כתב ההגנה והן במסגרת התביעה שכנגד שהגיש בסכום של 250 אלף שקלים, כי דווקא הוא זה שנפגע מהתנהלותו של לזרוב. לטענתו, לזרוב הטריד אותו מינית באופן מתמשך, השתמש כלפיו בביטויים משפילים כגון אפס מתנשא, מאחר כרוני וחסר מוסר עבודה, ויצר סביבת עבודה עוינת ופוגענית.

השופט אביים ברקאי קבע כי אין מחלוקת שהכינויים שבהם השתמש כץ עשויים לעלות כדי לשון הרע. עם זאת נקבע כי אין לבחון את האמירות במנותק מהנסיבות. בית המשפט ציין כי ההתפרצות המילולית לא התרחשה בחלל ריק, אלא על רקע מצטבר של פגיעה אישית והטרדה מינית מצד לזרוב.

עוד נקבע בפסק הדין כי בבירור תביעות לשון הרע אין להסתפק בבחינת אמירה בודדת או פרסום מסוים, אלא יש לבחון את מכלול נסיבות הפרסום, מערכת היחסים בין הצדדים, אופי סביבת העבודה והדינמיקה שקדמה לאירועים, על מנת להגיע להכרעה משפטית מאוזנת ומבוססת.

השופט תיאר את כץ כצעיר בן 22, חובש כיפה, שלטענתו נקלע לסביבת עבודה רוויה בשיח מיני בוטה. נקבע כי השיח הוצג לכאורה כשיחות גבריות מקובלות, אך בפועל כלל תכנים ומושגים העולים כדי הטרדה מינית, ואינם ראויים במסגרת מקום עבודה תקין.

לדברי בית המשפט, התנהלותו של לזרוב, כחלק מהאווירה הכללית במקום העבודה, שללה מכץ אפשרות ממשית להימנע מהפגיעה, למעט באמצעות עזיבת מקום העבודה. הודגש כי גם בסביבה המוגדרת כגברית אין כל הכשר לשיח פוגעני או למצבים שבהם עובדים נחשפים לתכנים משפילים.

בסיכומו של דבר נדחתה תביעת לשון הרע שהגיש לזרוב, מכוח סעיף 65 לפקודת הנזיקין, הקובע כי כאשר אשמו של התובע תרם להתגבשות העוולה, ניתן לפטור את הנתבע מחבות. באשר לתביעה שכנגד נקבע כי אף שההטרדה המינית הוכחה, הסמכות העניינית לדון בסעדים נתונה לבית הדין לעבודה בלבד.

לבסוף קבע בית המשפט כי אף ששני בעלי הדין לא זכו לסעד בתביעותיהם, יש לערוך איזון ביניהם תוך מתן משקל לתביעה העיקרית ולנימוקי דחייתה. בנסיבות אלה חויב לזרוב לשלם לכץ הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 12,000 שקלים.

עובד כינה עמית לעבודה בכינוי פוגעני, ובית המשפט דחה את תביעת לשון הרע