בין אברבנאל לנווה תרצה: הפצ"רית לשעבר ניצבת בבית הדין לחמלה

מאת: שלמה בן ברוך,

יש רגעים שבהם הכאב חודר דרך מדים, דרך הדרגות, דרך כל שכבות השריון שבנינו סביב עצמנו. יפעת תומר ירושלמי חצתה את הרגע הזה. בתוך ימים אחדים התרסק עולמה, והאישה שהייתה סמל של אחריות ואמון הציבור מצאה עצמה נמדדת לא במונחים של פיקוד אלא במונחים של שפיות.

בבוקר אחד היא הובאה לבדיקה פסיכיאטרית באברבנאל (לפי פרסום בערוץ 15). חדר לבן, רופא שואל שאלות, ולב שמבקש להבין את עצמו מחדש. המערכת שעמדה בראשה שולחת אותה עתה להיבחן בעיני זרים. יש משהו כמעט אכזרי ברגע שבו סמכות הופכת לחולשה ומציאות הופכת לשבר. דווקא כאן נבחנת החמלה הציבורית שלנו, האם היא שמורה רק למי שעמד בצמרת, או גם לאלה שנפלו מבלי שנשאו דרגות על כתפיהם.

מי שחתמה על כתבי אישום נגד חיילים וקצינים ניצבת עתה מול שופטת אחרת, ללא מדים וללא דרגות, בחלוק של עצורה. כבר אין תפקיד ואין הדר, רק דמות בודדה המנסה להבין כיצד הפכה מסמכות עליונה לנאשמת. זהו הפער בין המעמד הרם למעשה הנמוך, בין הפסגה לשפל שאליו הידרדרה. כך נראית נפילה שאין לה מילים. אך לצד תחושת העלבון והאשמה, יש מקום להכיר שגם מי שמעד זכאי להליך הוגן ולשיפוט נקי. אין דבר מכוער יותר מלרקוד על דם של מי שנשבר.

החקירה נמשכת, חשדות להדלפת סרטון, טלפון שנעלם, מכתב פרידה, נסיבות לא מובנות. כל פרט מוסיף שכבה של מבוכה לאומית. נדמה שהמדינה כולה מחפשת יחד איתה את הגבול שבין מצוקה אישית לאחריות ציבורית, אך הגבול הזה, כמו הצדק עצמו, נעשה פתאום חמקמק מאוד. תחושת הבגידה במדינה מרחפת מעל הכול. לא עוד טעות בשיקול דעת, אלא מעשה שיש בו ניחוח של פגיעה באמון הציבור. מדינה שלמה נקרעת בין רחמים לבוז, בין אנושיות לבין תחושת פגיעה בממלכתיות עצמה.

במערכת הביטחון מביטים בה בתדהמה. מי שהייתה שומרת הסף, זו שהטיפה לאחריות, נחשדת עתה בהפרת אותה חובת נאמנות עצמה. ועם זאת קשה לשכוח כי מאחורי הדרגות הסתתר תמיד אדם, בשר ודם, שמתקשה לשאת את משקל ההאשמות ואת מבטו של הציבור. יש דמיון מטריד בין נפילתה של האלופה לנפילת קצינים ואזרחים אחרים שנרדפו בעבר בשם הצדק. שניהם האמינו שהמטרה מקדשת את האמצעים, ושניהם טעו.

בית המשפט האריך את מעצרה. בהחלטות היבשות נכתבו מילים קרות על חשד סביר, שיבוש חקירה והפרת אמונים. משפטנים דנים, עיתונאים מסקרים, אך בלב הדיון נותרת עובדה אחת פשוטה. האלופה לשעבר יושבת מאחורי סורג, מביטה בעצמה דרך עיניים שכבר אינן מזהות את הדמות. החוק אמור להיות שוויוני, אך גם החמלה צריכה להיות כזו. מי שמבקש שנגלה אמפתיה כלפיה, חייב לגלות אותה גם כלפי האחרים שנשפטו על פי אותם עקרונות.

יש מי שרואה בה סמל לשפל, ויש מי שמוצא בה טרגדיה אנושית. אולי שני הדברים נכונים גם יחד. תומר ירושלמי נפלה לא רק ממעמד אלא מאשליה של שליטה. כל מה שבנתה על פני עשורים נמחק בשבוע אחד. והמערכת שהאמינה בה מביטה בדממה. אולי זה הזמן לחשבון נפש אמיתי, גם של מערכת החוק וגם של התקשורת, על השימוש שעשינו בכוח ועל הדרך שבה הפכנו צדק לכלי נקמה.

ובנווה תרצה, בית הסוהר לנשים, הרחק מהצלמים ומזוהר הדרגות, יושבת יפעת תומר ירושלמי ומנסה להרכיב מחדש את צל דמותה. אולי שם, בין הקירות הקרים, תמצא את עצמה מחדש, לא כאלופה ולא כחשודה, אלא כבת אדם שניסתה להילחם על צדק ואיבדה בדרך את דרכה. זהו רגע של היעדר הסליחה, שעה שבה הדין גובר על החמלה. והשאלה שנותרה פתוחה לכולנו, האם נדע להבחין בין דין לבין חמלה, בין צדק לבין נקמה.

בין אברבנאל לנווה תרצה: יפעת תומר־ירושלמי בבית הדין לחמלה