תולה את גלימתו: יוסף אלרון נלחם בעוז, אך עוזב בנימוס ובכבוד את הכיסא

מאת: שלמה בוצ'צ'ו,

השופט יוסף אלרון צפוי לפרוש מבית המשפט העליון בסוף ספטמבר, לאחר יותר משלושה עשורים במערכת המשפט, מהם שמונה שנים בעליון. מסלול חייו, שהחל במעברת חיפה כבן למשפחת עולים ממוסול שבעיראק, שונה מאוד ממסלולי האליטה המשפטית. אלרון אינו בן לקליקות אקדמיות, לא צמח ביחידות עילית צבאיות, ואף נחשב לעצמאי בדעותיו. למרות זאת, ובעיקר בזכות עמל עיקש והתמדה, בנה קריירה מפוארת ששיאה בבית המשפט העליון. תחושת הניכור ליוותה אותו לאורך הדרך, אך לצידה פיעמה בו תחושת שליחות עמוקה.

העימות הבולט ביותר פרץ כאשר החליט להתמודד לנשיאות העליון בניגוד לעקרון הסניוריטי. הצעד הרעיד את המערכת, עורר "תדהמה וזעם" בקרב השופטים, וכונה, כפי שפורסם במוסף השבת של ידיעות אחרונות, "סוס טרויאני שחדר את חומות העליון".

נשיאת העליון דאז, אסתר חיות, ראתה בצעדו חציית גבול מסוכנת וערעור יסודי של הקולגיאליות. היא הפכה לדמות המובילה במאבק לבלימת מועמדותו. אלרון מצדו האשים אותה ואת "מחנה האקטיביסטים" בהרחבת סמכות שיפוטית מופרזת שהביאה, לדבריו, לשחיקת אמון הציבור. הקרע ביניהם היה עקרוני: חיות ביקשה לשמר את המוסכמות והלכידות, ואילו אלרון ביקש להצר את כוחו של בג״ץ בשם הפרדת הרשויות.

היחסים עם יצחק עמית, שנבחר לבסוף לנשיא בינואר 2025, לא היו פחות מתוחים. במוסף השבת דווח כי כאשר עמית נבחר, "אלרון בירך אותו בחמיצות". אלרון אף אמר כי היה מנהל את המערכת טוב ממנו, היה שם קץ לסחבת, משנה את דפוסי ניהול השופטים ומייעל את המערכת. עמית ביקש להציג חזות קולגיאלית ואף הכחיש בתקשורת קיומו של "דם רע", אך המתיחות נותרה באוויר והיחסים נותרו מנוכרים.

מבקריו הסיקו שתיאם את פעולותיו עם שר המשפטים, טענה שהוכחה מאוחר יותר כ"עורבא פרח". השופט אלרון והשר יריב לוין גיכחו כשנפגשו באמצע הרחוב, והשר אמר: "מי היה מאמין שזו הפעם הראשונה שאנחנו נפגשים", וזאת היה לראשונה חודשים לאחר מינויו של יצחק עמית, על המדרכה ברחוב קרן היסוד בירושלים, בנוכחות השופטים עופר גרוסקופף ונעם סולברג. הדמיון בעמדותיהם, התנגדות לעילת הסבירות, דרישה לאיפוק שיפוטי וצמצום עתירות "אוטומטיות", הפך את אלרון לשופט המזוהה עם הקו השמרני.

עמדותיו השיפוטיות נותרו עקביות: התנגדות לשימוש מופרז בעילת הסבירות, קביעה כי בג״ץ אינו צריך לשמש זירה פוליטית, ולצדן אזהרה ברורה כי אי־ציות לפסקי דין הוא מצב שמדינה דמוקרטית אינה יכולה להכיל. הוא התריע מפני שחיקת אמון הציבור והזהיר מפני אפשרות ששופטי העליון ייתפסו כמי שמכריעים מטעמים פוליטיים.

במהלך שנותיו בעליון, אלרון לא הסתפק בשפה משפטית יבשה. הוא ידע לשלב את האנושי בתוך השיפוטי. בפסקי דין פליליים שעסקו בעבירות מין ואלימות במשפחה פנה ישירות לנפגעות ולמשפחות, ולעיתים הוסיף מילים אישיות שנגעו ללב, כמו באותו תיק שבו ציין את אהבתה של נערה שנהרגה לשיריה של פיירוז והודה כי לא יכול היה להישאר אדיש לקול שירתה. לצד רגישות זו, התפרסם בקו נוקשה כלפי פשיעה, מתיק 512 נגד ראשי הפשע המאורגן ועד החמרה בענישה בעבירות מין, אך גם בהגנה עיקשת על זכויות נחקרים, כאשר קבע, למשל, שחיפוש בטלפון חייב להיערך בנוכחות החשוד.

בתחום הביטחוני נקט עמדה מורכבת. הוא תמך בהריסת בתי מחבלים ובהגנה על "אמצעים מיוחדים" של השב״כ במצבי סכנה מיידית, אך במקביל דרש הקפדה על זכויות אדם גם בשעת חירום. את כל אלה ליוותה תחושת שליחות ציבורית ושיח פוליטי גלוי, לעיתים בשותפות אידיאולוגית עם השר יריב לוין ולעיתים בהתנגשות חריפה עם שופטי "המחנה האקטיביסטי", ותמיד מתוך תפיסה כי אמון הציבור הוא יסוד קיומה של מערכת המשפט.

אין ספק כי אלרון היה השופט הפלילי הבולט ביותר בבית המשפט העליון, והוא עיצב את הפרשנות בעקבות הרפורמה בעבירות ההמתה. הוא כתב מאות פסקי דין בעבירות רצח, עמד בראש ההרכב בתיק 512 נגד ראשי הפשע המאורגן, והוביל מדיניות ענישה מחמירה בעבירות מין ואלימות במשפחה. יחד עם זאת, דגל בהגנה עיקשת על זכויות נחקרים ונאשמים, ואף פסק כי חיפוש בטלפון נייד ייערך רק בנוכחות החשוד. ברבים מפסקי דינו הפגין רגישות אנושית יוצאת דופן, עד כדי התייחסות אישית לכאב הקורבנות.

בתחום הביטחון נטה אלרון לאמץ את עמדות מערכת הביטחון, מהכרה בלגיטימיות הריסת בתי מחבלים ועד לקבלה מוגבלת של "אמצעים מיוחדים" בחקירות שב״כ במצבי סכנה מיידית. עם זאת, הוא דרש שמירה קפדנית על זכויות אדם גם בעיתות חירום. בעיניו, תפקידו של בית המשפט אינו לנהל מלחמות, אלא לשמור על גבולות המשפט והמוסדות הדמוקרטיים.

עם פרישתו, אלרון מותיר אחריו חותם של שופט עצמאי, שנלחם על דרכו. בסופו של דבר מובן לכל כי היה אחד מבינה של המערכת השיפוטית, שהעז "למתוח ביקורת על הכשלים", ועל עמדתו שניתן לשפר את המערכת ואת האמון בה.

דמותו חקוקה כמי שערער על מוסכמות, אך גם עמד על שמירת המעמד המוסדי של בג״ץ. אם תוקם ועדת חקירה לאירועי 7 באוקטובר, שמו של אלרון יעלה כאפשרות טבעית לחברות בה, עדות לכך שגם לאחר פרישתו יוסיף לראות עצמו משרת ציבור.

יוסף אלרון פורש מן העליון, מותיר אחריו מתיחות עם חיות ועמית