בג"ץ מבהיר: שיטת הוותק אינה מרחיבה את סמכות נשיא בית המשפט העליון

מאת: שלמה בוצ'צ'ו,

בית המשפט העליון דחה עתירה, שהוגשה נגד שיטת הסניוריטי ונגד ההרכב שנקבע לדיון הנוסף בעניין מינוי נציב שירות המדינה. העותר, דוד בן־שטרית, ביקש לשנות את המנגנון הנהוג, ולקבוע כי שיבוץ ההרכבים ייעשה באמצעות הגרלה או בידי מחשב.

השופט יחיאל כשר, בהסכמת השופטים עופר גרוסקופף ורות רונן, הבהיר, כי השיטה הקיימת אינה מנגנון להרחבת סמכויות הנשיא, אלא מגבלה מרצון שהטילו על עצמם נשיאי העליון לאורך השנים. לדבריו, מדובר בהסדר פנימי, שנועד לצמצם את שיקול הדעת האישי.

בעתירה נטען, כי הנשיא יכול, באמצעות בחירת שופטים מסוימים, להטות את ההכרעה בסוגיות ציבוריות מהותיות, כך שיתאימו לעמדותיו. לטענת העותר, שיטת הסניוריטי מאפשרת לנשיא לבחור מותב נוח, תוך פגיעה בעקרון אי־תלות השפיטה ובשוויון בין השופטים.

כשר דחה טענות אלו וקבע, כי סעיפי החוק מעניקים במפורש לנשיא סמכות לקבוע מי ישב בכל מותב. לדבריו, שיטת הסניוריטי מבוססת על נתון אובייקטיבי, הוותק של השופטים. נתון זה ידוע ושקוף לציבור, אינו נתון לשליטת הנשיא, ומהווה קריטריון ענייני ומקצועי.

עוד הוסיף, כי לוותק השיפוטי יש משמעות של ניסיון מצטבר. המחוקק עצמו נתן לכך משקל במצבים שונים. בנוסף, סדר הקדימות משתנה עם כל פרישת שופט, כך שאין מדובר בהסדר קשיח. בחירה אקראית של ההרכבים, לדבריו, הייתה שוללת סמכות הנתונה לנשיא בחוק.

בן־שטרית טען, כי מועד הדיון הנוסף נקבע לאחר פרישתו של השופט יוסף אלרון, כדי למנוע ממנו לשבת בהרכב המורחב. בכך, לטענתו, נוצרה הטיה לעמדת שופט אחר. כשר הדגיש, כי סמכות הנשיא אינה נועדה למטרות זרות, אך קבע כי לטענות אלה אין בסיס עובדתי.

בנוסף ציין כשר, כי העתירה לוקה בפגמים דיוניים: לעותר אין זכות עמידה, הוא לא צרף את בעלי הדין הנוגעים בדבר כמשיבים, ולא מיצה הליכים קודמים, בטרם פנה לעליון. משכך נדחתה העתירה גם מהיבט פורמלי, ללא צורך בדיון רחב יותר.

מעבר לנדרש, התייחס כשר לסוגיית המועד. לדבריו, קביעת דיון נוסף דחוף מחייבת התאמה ללוחות הזמנים של שופטי ההרכב המקורי, שחייבים להיכלל גם בהרכב המורחב, ולצידם אילוצי השופטים שיתווספו. ההנחה, שניתן היה למצוא מועד מוקדם יותר, אינה מתיישבת עם עומס העבודה של העליון.

בג"ץ: שיטת הסניוריטי מגבילה את נשיא בית המשפט ולא מרחיבה את סמכותו