אינטרס מדינתי במצב החירום: להילחם בפשיעה בחברה הערבית

דומה שאין מחלוקת כי ממדי הפשיעה בחברה הערבית בישראלית שברו כל שיא אפשרי 142 נרצחים נכון לרגע כתיבת שורות אלה, וההמשך עוד יבוא. עם תחילת שנת 2024 יתאפס המונה, והספירה תחל מחדש.

מגזין בית המשפט, פרופ' מוחמד ותד

זה צריך להיות אינטרס מדינתי ממעלה ראשונה למגר את הפשיעה הגואה בתוך החברה הישראלית בכלל, ובתוך החברה הערבית בישראל בפרט. בהיעדר ביטחון אישי, אין ביטחון לאומי, וחמור מכך אין חוסן חברתי, אין חוסן ציבורי, ואין חוסן ביטחוני – פשוטו כמשמעו.

התמודדות עם הפשיעה בחברה הערבית בישראל אינה בבחינת משימה בלתי אפשרית.

עיקר הפשיעה בחברה הערבית בישראל היא תוצר ידי ארגוני פשיעה ידועים ומוגדרים בדין. זאת, בין אם מדובר במאבק מתמשך בין ארגוני הפשיעה עצמם, ובין אם מדובר במעורבות ישירה של ארגונים אלה בסכסוכים ״שוטפים״ במעגלי החיים השונים (שלטון מקומי ו/או סכסוכי קרקעות בין שכנים ו/או בין בני משפחה, לרבות סכסוכי ירושה, סכסוכי גירושין, וכיוצא באלה).

כוחם של ארגוני הפשיעה, לרבות התוצאה הקטלנית הכרוכה במאבקים ביניהם ו/או באירועים בהם הם מעורבים, נעוץ בנשק הבלתי חוקי הרב המוחזק בידיהם; רב, מגוון ואיכותי. נשק זה מגיע לידי משפחות הפשע משני מקורות; האחד- בסיסי צה״ל (גניבות ו/או באמצעות חיילים שסרחו); השני- הברחות דרך הגבולות (בעיקר מצרים, ירדן, ולבנון).

אומנם, כמשפטן איני תומך, ואיני יכול לתמוך, בהעברת הטיפול בתופעת הפשיעה בכלל, ובחברה הערבית בפרט, לידי שירות הביטחון הכללי. זאת, בין היתר, מסיבות עקרוניות הנוגעות לייעודו של שירות הביטחון הכללי. עם זאת, בסוגייה אחת הנוגעת למיגור הפשיעה בחברה הערבית, הכרח כי שירות הביטחון הכללי יהא מעורב; שכן, הדבר נופל בדיוק בגדר סמכויותיו. רוצה לומר, זהו ייעודו, בין היתר, של שירות הביטחון הכללי להבטיח כי נשק לא חוקי אינו מוברח, דרך הגבולות, אל תוך שטחה הריבוני של מדינת ישראל, וברור שלא נגנב ו/או מובחר מבסיסי צה״ל.

כך או כך, קיומו של נשק בלתי חוקי – בכמויות הרבות ובאיכות הייחודית – צריך להדיר שינה מעיני שירות הביטחון הכללי. שכן, מדובר בפגיעה מוחשית בביטחון הלאומי של המדינה. בהתאם, זה מתפקידו של שירות הביטחון הכללי לוודא לא רק חסימת דרכי הזרמת הנשק הלא חוקי אל החברה הישראלי בכלל ואל החברה הערבית בישראל בפרט, כי אם גם חובתו לאסוף נשק בלתי חוקי זה. חובות אלה נגזרות מסעיף 7 לחוק השירות הביטחון הכללי, תשפ״ב–2002.

משאמרתי זאת, יתר הטיפול במאבק בארגוני הפשיעה צריך להיות מייעודה של משטרת ישראל, על שלל יחידותיה וזרועותיה. למשטרה יש את הכלים להתמודד עם תופעה זו. חוק המאבק בארגוני פשיעה משנת 2003 מעניק למשטרה כלים משפטיים בלתי קונבנציונליים כדי להילחם, ביעילות ובהצלחה רבה, בארגוני פשיעה. כלים אלה כוללים ריכוך משמעותי ביותר של דיני העונשין, סדרי הדין, ודיני הראיות לצורך התמודדות מוצלחת מול הפשיעה המאורגנת. כלים אלה כוללים לא רק יצירת עבירות סטטוס של חברות בארגוני פשיעה מוגדרים, כי אם גם סמכויות חילוט נרחבות אשר בכוחן למוטט את המסד הכלכלי עליו נשענים ארגונים אלה. כלים אלה הוכיחו את עצמם במאבק בארגוני הפשיעה בחברה היהודית בישראל, ואין שום סיבה עקרוני כי הצלחה לא תשכפל את עצמה מול ארגוני הפשיעה בחברה הערבית בישראל.

ובכך אין די. שומה להעניק למשטרה, ולמצער ליחידות מסוימות במשטרה, בחוק, כלים טכנולוגיים מסוימים וייחודיים, הנמצאים כיום בעיקר בידי שירות הביטחון הכללי. כאמור, הכול בליווי משפטי ובפיקוח שיפוטי; בעיקר, אך לא רק, על מנת להתגבר על מכשולים מודיעיניים, הנוגעים למבנה החמולתי הייחודי של ארגוני הפשיעה בחברה הערבית בישראל.

אם לא נתעשת כמדינה חיש מהר, ממש חיש מהר, אנחנו עלולים להתעורר למציאות הרבה יותר קשה והרת גורל מזו שקיימת כבר היום בחברה הערבית בישראל. יש צורך בשינוס מותניים במסגרת תוכנית חירום לאומית, פשוטו כמשמעו של הביטוי, כדי להגן על הביטחון הלאומי של כולנו, הביטחון הלאומי במובנו הרחב ביותר של הביטוי (National Security).

פרופסור למשפטים, דיקאן בית הספר למשפטים במכללה האקדמית צפת, וחוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי INSS. הטור פורסם גם בעיתון ידיעות אחרונות

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו