מהחיים לתיאטרון: בית לנוכל, הבעלים לרחוב – כך נופלים בפח גם על פי החוק

מאת: שלמה בוצ'צ'ו,

משהו אפל מתרחש בין הקירות. לא מדובר ברצח, לא בגניבה, לא באונס – אבל זה חמור מכל אלו. כי מהו פשע אם לא פעולה שמפרקת את יסודות האמון, שמביאה את הקורבן להסכים למה שמעולם לא היה מעלה בדעתו להסכים לו? כך בדיוק פועל טרטיף, אחת הדמויות המסוכנות ביותר שעלו אי פעם על במה – והפעם, על בימת תיאטרון הקאמרי – וגרוע מזה: אחד הטיפוסים שמסתובבים בינינו, יום יום, במסווה של שליח ציבור, של שליח שמיים.

טרטיף הוא איש דת. כך לפחות הוא מציג את עצמו. הוא מדבר על ענווה, על מוסר, על ויתור על תענוגות העולם הזה. ובדיוק באותם רגעים שהוא מטיף לצניעות, הוא מלטף את כוחו, ממנף את אמונו של אורגון – גבר בעל בית, בעל משפחה, בעל מעמד – ושותל את עצמו בלב המבצר שלו. הוא לא פורץ דרך החלון; הוא נכנס בדלת הראשית, מוזמן, מהודר, עטוף בפסוקים, ומקבל את המפתח לבית. לא רק מפתח פיזי – אלא מפתח לנפש, לרכוש, לקשרים, לעתיד.

אורגון, בגילומו החד והמדויק של דרור קרן, מעביר בכישרון מרשים את דמותו של אדם שלכאורה מבין את העולם, אך בפועל עיוור לגמרי. הוא כל כך רוצה להאמין בטוב, עד שאינו רואה את הרע – גם כשהוא מחכך את ידיו מולו. כשהוא מבקש ממריאן בתו, שמגולמת ברגישות על ידי חן גרטי, להינשא לטרטיף, הוא לא כופה עליה רק שידוך לא ראוי. הוא כופה עליה להיות רכוש במשא ומתן, אבן על לוח משחק שבו הוא לא רואה את ידו של המפעיל.

טרטיף, בגילומו הכריזמטי והמצמרר של נדב נייטס, אינו צורח ולא מאיים – הוא לוחש בנימוס. הוא אינו דוחף, אלא מושך פנימה, משתמש בכלי המתקבל ביותר על הציבור – לשון של מוסר – כדי לעטוף את הרוע שבפנים. הקונפליקט שנבנה מול דמויות אחרות בבית כמו אלמיר (אותה מגלמת בחדות ובהומור אולה שור סלקטר) ודורין, המשרתת החכמה שמגלם באנרגיה רבה אלעד אטרקצ'י, יוצר שכבות של קונפליקט פנימי וחיצוני – מוסרי, משפחתי, משפטי.

בין הקולות בבית נשמע גם קולו של דאמיס (בגילומו של דויד בילנקה), בנם של אורגון ואלמיר, אשר מבין מהר מהו טבעו של טרטיף אך קולו נדחק. גם מאדאם פרנל, האם העיוורת לאשליה, מגולמת בקומיות גרוטסקית אך מדויקת על ידי איה גרניט שבא, מייצגת את אותו חלק בחברה שמעדיף אמונה עיוורת על פני בחינה מציאותית. לצדם, השחקנים גלעד שמואלי וגלעד מרחבי משלימים את הרכב הדמויות הנוקב והחי.

וזהו הרגע שבו התיאטרון מתמזג במשפט. חוזים שנחתמים מתוך טעות – או גרוע מכך, מתוך מרמה – אינם תקפים על פי דין. גם בדין העברי, גם בדין האזרחי, גם לפי כל קוד מוסרי בסיסי. אדם לא באמת הסכים כשהוא הולך בעיניים עצומות. אבל טרטיף לא עבר על החוק. הוא השתמש בו. הוא לא איים, הוא שכנע. הוא לא שדד, הוא ביקש. ולכן כשמתברר שהוא מחזיק במסמכים חתומים כחוק, שהופכים אותו לבעלים של הבית, של הנכסים, של גורל המשפחה – אין ברירה אלא להיכנע.

וכמו בכל קומדיה קלאסית – ואולי בכל פסק דין צודק – הנס מגיע, בדמות התערבות של המלך. המלך, שלא נראה על הבמה אך נוכחותו חזקה מהכול, בוחר לעמוד לצד הנפגע, ומבהיר שבמשפט לא די בפורמליות – נדרשת גם מידה של הגינות. כך נעצרת ההשתלטות של טרטיף, והוא מוצא את עצמו בדרך החוצה, בעוד הבית, המשפחה והצדק נשארים – בקושי רב – על תילם.

אבל עד לרגע הזה, הכל היה נראה אבוד. כל ההתרחשויות על הבמה – הסגנון הוויזואלי הבוטה, החריזה המדויקת, הראפ, הקונטרסט בין דמויות נלעגות לבין טרטיף המרוכז בעצמו – אינם רק תיאטרון. הם כלי להמחשת המציאות המשפטית המוכרת כל כך גם היום: אדם יכול לאבד את כל עולמו, לא באמצעות פשע, אלא באמצעות "הסכמה".

כי מהי הסכמה? האם היא אמיתית כשהיא נוצרת תחת עיוורון, כשאדם משוכנע שמולו קדוש? האם החוק מגן על האדם התמים או שהוא משרת את החכם, הערמומי, זה שיודע לדבר בשפה הנכונה?

טרטיף מציף שאלות שמערכת המשפט, בכל הדורות, עוד לא הצליחה להשיב עליהן עד תום. מתי הסכמה היא באמת הסכמה? מהו גבול האחריות של הפרט להגן על עצמו, ומהו גבול האחריות של המדינה למנוע ניצול? האם אפשר לפעול נגד מי שעושה שימוש ציני בחוק?

"בית לנוכל, הבעלים לרחוב" – משפט שנאמר מתוך כאב, אולי גם מתוך בושה. אבל גם הוא אינו סוף פסוק. כי לפעמים, כשהכול נראה אבוד, והחוק עומד כצופה מהצד, יש מי שיבחר שלא להיכנע. יש מי שיאמר: עד כאן. ובין אם זה קורה בטריבונל, בבית משפט – או על במה – אנחנו מזכירים לעצמנו: צדק אינו מובן מאליו. צריך לכתוב אותו, לשחק אותו, לדרוש אותו – כל יום מחדש.עם כותרות משנה ואלמנטים גרפיים – אפשר להכין גם את זה.