top of page

פסק דין: אורלי אינס תבעה את המדינה ב-10 מיליון שקלים - מה קבע השופט?



המדינה תפצה את אורלי אינס, יועצת חיצונית של משרד ממשלתי שטענה להפרת זכויות יוצרים על ידי המדינה בסכום של 200 אלף שקלים מתוך תביעה של 10 מיליון, כך קבע השופט (בצילום) ארז יקואל מבית המשפט המחוזי בתל אביב. 


בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה, תוך התייחסות ספציפית לפגיעה בזכות המוסרית הקשורה אי אזכור שמה של אורלי אינס בקשר לתכנים של שלושה מסמכים. בנוסף, השופט גם לא הטיל הוצאות על המדינה, וקבע כי " בסופו של יום. סכום התביעה הצריך השקעת משאבים מרובים מטעם הנתבע, באופן לא פרופורציונאלי לסכום הנזק ". 


מדובר בתביעה שהגישה אינס נגד המשרד לביטחון פנים (כיום המשרד לביטחון לאומי), לדרישת פיצוי כספי בסך של 10 מיליון שקל עבור שירותי ייעוץ המקצועיים שלה שניתנו למשרד לצורך פרויקט למניעת אלימות. אינס גיבשה ופיתחה תכנית למאבק באלימות באילת המכונה "עיר ללא אלימות", שאומצה מאוחר יותר על ידי ממשלת ישראל כמודל לאומי לטיפול באלימות ברשויות המקומיות.. לטענת אינס, שקיבלה על עצמה לפעול ליישום התכנית, אומרת שמשרד לביטחון פנים הפר את זכויות היוצרים שלה על ידי שימוש ב-71 מסמכים שכתבה ללא רשות.


במהלך ההליך המשפטי הועלו על ידי התובעת טענות בנוגע להתקשרויות של המדינה עם יועצים חיצוניים וענייני זכויות יוצרים הקשורים בקשר לחוזים של יועצים חיצוניים עם המדינה. בית המשפט המחוזי בתל אביב התייצב לצד המדינה,, שיוצגה ע"י פרקליטות מחוז ת"א ודחה את טענותיה של אינס וקבע, כי אין ראיות להפרת זכויות היוצרים של התובעת או העתקה וכי לא היה בידי המדינה לדעת באופן סביר ותם לב. מעבר לכך, בית המשפט קבע כי החומרים בהם השתמשה המדינה לאחר סיום ההתקשרות עם התובעת אינם "תוצר ייעוץ" אשר בו מותר למדינה להשתמש.


בפסק הדין קבע השופט ארז יקואל כי המדינה עשתה שימוש בטקסטים מהיצירות הספרותיות המקוריות שעליהן קיימת זכות יוצרים לתובעת,. עם זאת, השופט הסכים עם טענת המדינה לפיה שימוש זה חוסה בצילה של המערכת ההסכמית בין הצדדים. השופט קיבל את טענת המדינה, כי ההסכמים שנערכו בין הצדדים העניקו למדינה זכות שימוש בלתי מוגבלת "בתוצרי הייעוץ". לרבות טקסטים שנוצרו במהלך הייעוץ שניתן למדינה, וכללו תכנים מתוך יצירות קיימות של התובעת קודם להתקשרות הצדדים.   זאת, לאחר שהתובעת עצמה שילבה חלקים נכבדים מן היצירות, והטמיעה אותם במסמכים שונים שערכה עבור המדינה.

 

עוד קבע השופט יקואל כי השימוש שערכה המדינה בטקסטים חוסה תחת הסכמות שהושגו בין הצדדים. בית המשפט קיבל את טענת המדינה לפיה רוב היצירות המכילות לכאורה תוכן מועתק (באופן ספציפי, שלוש מתוך ארבע היצירות) נוצרו בשלב הטרום חוזית כאשר התובעת העניקה יעוץ למדינה לצורך הפיכת התכנית ללאומית, ועל גביהם נכתב כי הם נכתבו עבור המדינה לצורך הפיכת הפרויקט מעירוני ללאומי. 


השופט הדגיש, כי הציפיה של התובעת, שהועלתה כי "הנתבע לא יעשה שימוש באותם חומרים לאחר סיום תפקידה - אינה סבירה בעיני, לשון המעטה."

 

השופט יקואל הוסיף, כי התובעת עצמה ערבבה בין העבודות למסמכים שהופקו בתקופת הייעוץ החוזי בשני אופנים משמעותיים: ראשית, נקבע כי התובעת העבירה ישירות טקסטים מהעבודות "AS IS" למסמכים שהפיקה עבור ההמדינה. ושנית, וכן כי תכני היצירות הועמדו על ידי התובעת לרשות המדינה..

 

בית המשפט הגיע למסקנה כי יש באותו עירוב חומרים –שנערך ביוזמת התובעת ועל דעתה - לטובת הסבת הפרויקט ללאומי אשר מנוהל על ידי הנתבע, כדי להפוך את אותן יצירות ל"תוצרי הייעוץ". משכך יש בעירוב זה כדי להקנות לנתבע את זכות השימוש בטקסטים שנוצרו קודם להתקשרות, ככל שאלו הונחו לפתחו על ידי התובעת בתקופת הפעילות המשותפת.

 

למעשה, אמר השופט  "כי התובעת, היא ולא אחר, הכלילה בין תוצרי הייעוץ את מרבית היצירות שכתבה קודם להתקשרות הצדדים בהסכם הראשון. לפיכך, אין לה להלין על כך שהנתבע עשה בהן שימוש לאחר לכתה, אלא על עצמה."

 

סוף דבר:  רק לפנים משורת הדין לא חייב השופט את התובעת בהוצאות המדינה. ואמר כי "בטענות הצדדים לא מצאתי ממש. התביעה מתקבלת באופן חלקי, ומצאתי מקום להורות לנתבע לשלם לתובעת בגין הפרה זו סכום כולל של 200,000 שקל"

 

Comments


bottom of page