בית המשפט המחוזי בתל אביב אישר לאחרונה את ההחלטה לפסול צוואה שערך אדם חולה שגסס מסרטן, בה הותיר את רכושו לעורך דינו במקום לבנו היחיד. השופט נפתלי שילה הסכים לפסיקת בית המשפט לענייני משפחה כי הצוואה נבעה ממעורבות פסולה והשפעה בלתי הוגנת, ובכך דחה את הערעור שהגיש עורך הדין.
בשנת 2017, המנוח ערך תחילה צוואה לטובת בנו היחיד, אך כעבור שנתיים ערך צוואה חדשה המותירה את כל עיזבונו לעורך דינו. זמן קצר לאחר מכן הוא הלך לעולמו, ועורך הדין הגיש את הצוואה לקיום בעוד הבן הגיש התנגדות.
לאחרונה קיבלה השופטת ורד שביט-פינקלשטיין מבית המשפט לענייני משפחה את התנגדותו של הבן וביטלה את הצוואה בטענה של השפעה בלתי הוגנת ומעורבות פסולה. פסק הדין הדגיש כי כאשר המנוח חתם על צוואתו האחרונה, הוא נאבק בסרטן סופני, עבר כימותרפיה, משתמש בקנאביס לטיפול בכאב, חווה חולשה, אובדן זיכרון ונזקק לסיוע.
בערעור שהגיש למחוזי טען עורך הדין כי הוא מונה בצוואה לא כמוטב, אלא כנאמן האחראי על ניהול נכסי המנוח. לפיכך, הוא טען כי לא הייתה סיבה מוצדקת לפסול את הצוואה. עוד ציין כי תפקידו היה אך ורק לפקח על חלוקת העיזבון לבן, וטען כי פרשנותו השגויה של בית המשפט שהחשיב אותו ליורש, יסודו בטעות ויש לבטלו.
עם זאת, הבן, שיוצג על ידי עורך הדין אביחי ורדי, טען כי טענתו של עורך הדין על היותו נאמן היא שינוי שנקבע לאחרונה משהבין שהאמת החלה להתגלות, החל עורך הדין לטעון שהוא לא יורש אלא נאמן.
אולם בפועל, נטען כי מדובר במצב חמור בו עורך הדין משתף פעולה עם בת זוגו של המנוח במטרה להשתלט על עיזבונו תוך נישול בנו היחיד. לאור נסיבות אלה, עתר הבן להותיר את פסק הדין המקורי על כנו.
השופטים שאול שוחט, נפתלי שילה ועינת רביד קיבלו את טענת הבן שלפיה אין לקבל את שינוי הגרסה מטעם עורך הדין ביחס לשאלת מעמדו בצוואה: "גרסתו של המערער עד למועד חקירתו הייתה שהוא היורש הבלעדי של המנוח וכי המנוח לא רצה להוריש את עיזבונו לבנו מאחר שהבן התנכר לו.
לפיכך, מנוע היה המערער לטעון באמצע ההליך טענה עובדתית סותרת והפוכה לחלוטין לפיה הזוכה מהעיזבון הוא הבן והמערער רק מונה לנאמן לצורך העברת הכספים אליו".
נקבע כי במקרה זה חל עקרון "השתק שיפוטי", המונע מבעל דין להציג טענות עובדתיות סותרות במסגרת אותו הליך משפטי. לפיכך, אין לקבל את טענתו האחרונה של עורך הדין כי הוא משמש אך ורק כנאמן על נכסי המנוח.
השופט הסכים לקביעת בית המשפט לענייני משפחה כי הצוואה האחרונה אכן נוסחה בהשפעה ובהתערבות בלתי הוגנת של עורך הדין אשר התבטאה בין היתר בפיקוחו האדוק על הליך חתימת הצוואה על מנת לוודא שהמנוח "עושה את העבודה" ויקבע אותו כמוטב.
לסיכום, השופט תהה מדוע, אם תפקידו של עורך הדין היה נאמנות גרידא, המנוח לא ערך פשוט צוואה לטובת בנו ומינה את עורך הדין כמנהל העיזבון? השופט ציין כי כל הראיות מצביעות על דפוס מטריד בהתנהגותו של עורך הדין והסכים עם החלטת בית המשפט למשפחה לבטל את הצוואה.
לפיכך, הערעור נדחה ועורך הדין חויב בהוצאות של 40 אלף שקל.
Kommentare