שפיגלר מאשים את האוצר: גובים לביטוח הלאומי, והכסף הולך למטרות אחרות

מאת: שלמה בוצ'צ'ו,

מאיר שפיגלר, מנכ"ל חברת החשמל, מנכ"ל הביטוח הלאומי לשעבר וסגן יו"ר מועצת הביטוח הלאומי, מציב את אגף התקציבים במשרד האוצר תחת מתקפה חריגה בחריפותה. מבחינתו, לא מדובר בוויכוח טכני על סעיף תקציבי, אלא בשאלה עקרונית: מה עושה המדינה בכספי הביטוח הלאומי שנגבים מהציבור.

בלב הטענה של שפיגלר עומדת הבחנה פשוטה וברורה: דמי הביטוח הלאומי אינם אמורים להיות עוד מס כללי של המדינה. הם נועדו לממן קצבאות, סיעוד ורשת ביטחון חברתית. לטענתו, האוצר מטשטש את הגבול הזה, גובה מהציבור בשם הביטוח הלאומי, ומפנה את הכסף לצרכים תקציביים אחרים.

שפיגלר טוען כי הגירעון האקטוארי של הביטוח הלאומי אינו נובע רק מהרחבת קצבאות הסיעוד או מהזדקנות האוכלוסייה, אלא גם מהתנהלות המדינה עצמה. לדבריו, המדינה מעלה את דמי הביטוח הלאומי מצד אחד, אך אינה משאירה את הכסף במוסד שאמור לשלם את הקצבאות בעתיד.

העימות מתנהל על רקע דו"ח מבקר המדינה בנושא הזדקנות האוכלוסייה, שהציג תמונה קשה ביחס להוצאות הסיעוד. לפי הנתונים שפורסמו, תקציב קצבאות הסיעוד זינק מכ־7 מיליארד שקל בשנת 2018 לכ־21 מיליארד שקל בשנת 2025. בתוך שבע שנים, ההוצאה הזו שולשה.

עם זאת, שפיגלר מדגיש כי הזינוק הזה לא נולד בחלל ריק. לדבריו, בשנת 2018 אושרו שתי רפורמות בסיעוד, במרץ ובנובמבר, בוועדת העבודה והרווחה של הכנסת. הרפורמות הקלו על זכאים לקבל קצבת סיעוד, וכמובן שלמהלך כזה יש תג מחיר תקציבי.

הדו"ח הצביע גם על עלייה בשיעור הזכאים לקצבת סיעוד מקרב אזרחים בגיל פרישה, מכ־16% לכ־30%, נתון שהוצג כגבוה ביחס לממוצע מדינות OECD. אלא שלטענת שפיגלר, ההשוואה הזו בעייתית, משום שהמבחנים שלפיהם נקבעת זכאות לקצבת סיעוד בישראל אינם זהים למבחנים הנהוגים במדינות OECD.

שפיגלר מוסיף כי גם מאפייני הציבור הישראלי שונים מאלה של מדינות OECD, ולכן השוואות בינלאומיות מחייבות זהירות. לדבריו, בתחומים אחרים, כמו צריכת תרופות לנפש, ישראל נמצאת במקומות גבוהים בעולם המערבי, אך מי שתוקף את זכאי הסיעוד אינו תמיד מציג את התמונה הרחבה.

אחת הסיבות המרכזיות שצוינו בדו"ח היא המעבר מבדיקות תלות פנים אל פנים להכרה רחבה יותר על בסיס מסמכים רפואיים. מבקר המדינה ראה בכך גורם משמעותי להתרחבות מעגל הזכאים. שפיגלר, מנגד, רואה במהלך הזה תיקון של עוול מתמשך כלפי קשישים וחולים.

לטענת שפיגלר, המעבר להסתמכות על מסמכים רפואיים אינו סטייה ממדיניות תקינה, אלא יישום של ביקורת קודמת. לדבריו, בדו"ח מבקר המדינה משנת 2017 נאמר שיש להפסיק ככל שניתן את פעילות המעריכות בבתי הסיעודיים הפוטנציאליים, משום שהבדיקות מבזות ומשפילות, ולבחון את הזכאות על בסיס מסמכים רפואיים. בדו"ח מעקב משנת 2022 אף נבדק האם הביטוח הלאומי שינה את התנהלותו בנושא.

ברקע כבר נשמעות קריאות מצד האוצר להחמיר את הקריטריונים לזכאות לקצבאות הסיעוד, בטענה שהמערכת הפכה רחבה ויקרה מדי. מבחינת שפיגלר, זו בדיוק נקודת המחלוקת: במקום לדון בכספים שנגבו מהמבוטחים ואינם נשארים בביטוח הלאומי, הדיון עובר לצמצום זכויות.

לדברי שפיגלר, במשך שנים זכאים רבים לא קיבלו את המגיע להם, משום שהמערכת העבירה אותם דרך מסלול ביורוקרטי קשה, משפיל ומרתיע. הוא אינו מתנצל על המדיניות שהוביל כמנכ"ל הביטוח הלאומי. מבחינתו, תפקיד המוסד הוא לשלם למי שזכאי, לא להעמיד אותו במסלול ייסורים.

שפיגלר מציג את המהלך כמעבר מגישה חשדנית כלפי המבוטחים לגישה שמכבדת מסמכים רפואיים ומצמצמת פגיעה באוכלוסיות מוחלשות. לדבריו, זו הייתה תפיסת העבודה שהוביל: לוודא באופן פרואקטיבי שכל מי שזכאי על פי חוק, בדגש על האוכלוסיות החלשות בחברה הישראלית, יקבל את הקצבה המגיעה לו בכבוד, ובמקביל להפעיל כלים כדי למנוע קצבאות ממי שאינו זכאי להן.

לדברי שפיגלר, עד כניסתו לתפקיד המדיניות בפועל הייתה להקשות ולהחמיר ככל האפשר בדרך לאישור קצבאות, גם כאשר מדובר בזכאים על פי חוק. לכן, מבחינתו, שינוי המדיניות לא היה “פתיחת קופה”, אלא תיקון של מערכת שהקשתה על אוכלוסיות חלשות לקבל זכויות סוציאליות בסיסיות, שלשמן הוקם הביטוח הלאומי.

מנגד, באגף התקציבים מציגים את התמונה אחרת. מבחינת האוצר, העלייה החדה במספר הזכאים ובהיקף קצבאות הסיעוד מחייבת עצירה, פיקוח וניהול אחראי יותר של המשאבים. הטענה שם היא שאי אפשר להמשיך להרחיב זכאויות בלי לשאול כיצד ימומנו הקצבאות בשנים הבאות.

אבל שפיגלר מחזיר את הדיון לאוצר עצמו. לטענתו, מי שמתריע מפני קריסת הביטוח הלאומי הוא גם מי שמשתמש בכספי הגבייה שלו. במסגרת התוכנית הכלכלית לשנים 2025–2026, הועלו דמי הביטוח הלאומי בכ־5 מיליארד שקל בשנה, אך לדבריו הכסף אינו נשאר בביטוח הלאומי.

בדיון בוועדה לענייני ביקורת המדינה, שנערך ב־29 ביוני, אמר נציג אגף התקציבים במשרד האוצר כי בשנת 2025 “היה צורך אקוטי לייצר חבילת מימון למלחמה”. לדבריו, עמדו על הפרק כמה צעדים, ובהם הקפאת הצמדת הקצבאות, צעד שהיה אמור לספק כ־5 מיליארד שקל למימון הוצאות המלחמה.

נציג אגף התקציבים הסביר כי הממשלה בחרה לבסוף במסלול אחר: “לעשות את זה דרך צעד הגבייה”. לדבריו, המשמעות הייתה “להגדיל את הגבייה בביטוח לאומי בסך של 5 מיליארד שקל”, ולהעביר את הסכום לטובת מימון הוצאות המלחמה. עוד נאמר בדיון כי ההסדר נקבע כהוראת שעה לשנתיים, עם אפשרות להארכה בשנתיים נוספות.

מבחינת שפיגלר, זו אינה הערת שוליים טכנית, אלא לב הסיפור. אם המדינה גובה יותר דמי ביטוח לאומי כדי לממן הוצאות מלחמה, הוא טוען, עליה לומר לציבור את האמת: לא מדובר בחיזוק הביטוח הלאומי, אלא בגבייה נוספת שמשרתת את תקציב המדינה.

שפיגלר טוען כי הפגיעה האמיתית בביטוח הלאומי גדולה בהרבה מאותם 5 מיליארד שקל. לדבריו, אילו הגבייה הנוספת הייתה נותרת בקופת הביטוח הלאומי, הסכום שהיה מתווסף למוסד היה מגיע לכ־9 מיליארד שקל בשנה. לטענתו, כאשר המדינה לוקחת את תוספת הגבייה ואינה מעבירה במקביל את המימון התואם, הביטוח הלאומי מאבד מקורות שהיו אמורים לחזק אותו.

שפיגלר מחדד נקודה נוספת שנמצאת בלב הבלבול הציבורי. כאשר מדברים על עודפי הביטוח הלאומי השמורים באוצר, הציבור עלול לחשוב שקיימת קרן נזילה ובה כספים זמינים ליום פקודה. לדבריו, “הכוונה לפרוטה נזילה שנמצאת בקרן כלשהי” פשוט אינה קיימת; מדובר בעיקר ברישום חשבונאי מול האוצר.

לכן, לטענתו, אם בעתיד יידרש חלק מהכספים שהאוצר חייב לביטוח הלאומי, קיימת סבירות גבוהה שאגף התקציבים יעדיף לפעול לקיצוץ קצבאות, משום שהחלופה מבחינתו תהיה הגדלת הגירעון התקציבי של המדינה. במילים אחרות, שפיגלר מזהיר כי היעדר כסף נזיל עלול להתגלגל בסופו של דבר לפגיעה ישירה בזכאים.

לטענת שפיגלר, התמונה הזו אינה מתחילה ונגמרת בסיעוד. לדבריו, בתקופת הקורונה הביטוח הלאומי מימן דמי אבטלה נוספים, מעבר לימי שגרה, בהיקף של יותר מ־30 מיליארד שקל, אך האוצר לא פיצה אותו על כך, אף שפיצוי ניתן למעסיקים, לעצמאים, לרשויות מקומיות ולגורמים אחרים. לדבריו, דפוס דומה נמשך גם מאז תחילת מלחמת “חרבות ברזל”, לנוכח העלייה בקצבאות שונות, למעט קצבאות נפגעי פעולות איבה, שממומנות ישירות על ידי משרד הביטחון.

בנקודה הזו מתאר שפיגלר את התנהלות האוצר במילים קשות במיוחד. לטענתו, המדינה גם משתמשת בכספי הביטוח הלאומי וגם מציגה את המוסד כאחראי למשבר. לדבריו, זו התנהלות בסגנון “מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס”, ובניסוח חד עוד יותר: “הרצחת וגם ירשת”.

שפיגלר אינו מסתפק בהתקפה. הוא מציג גם פתרונות: העלאת גיל הפרישה והצמדתו לתוחלת החיים, לצד חיוב האוצר לשלם ריבית ריאלית על עודפי הביטוח הלאומי שמוחזקים אצלו. לפי חישוביו, כל אחוז ריבית שווה לביטוח הלאומי כ־2.5 מיליארד שקל בשנה. מבחינתו, העלאת דמי הביטוח הייתה צריכה להיות המוצא האחרון, וגם אם נעשתה, הכסף היה צריך להישאר בביטוח הלאומי.

מנגד, משרד האוצר דוחה את הטענות. באוצר אומרים כי המהלכים שנעשו בתקציב 2025 לצורך מימון הוצאות המלחמה לא לקחו תקציב מהביטוח הלאומי, וכי מנגנון הוראת השעה להעלאת דמי הביטוח ולהקפאת מדרגות הגבייה אינו משנה את מצבו הפיננסי של המוסד, לא לטובה ולא לרעה. באוצר טוענים כי תפקידם הוא לשמור על מערכת ביטחון סוציאלי יציבה גם לדורות הבאים.

בסופו של דבר, הקרב הזה אינו רק על קצבאות סיעוד, דמי ביטוח או סעיפים בתקציב המדינה. זהו עימות על אמון הציבור. אם דמי הביטוח הלאומי מוצגים לציבור כתשלום שנועד להגן עליו, אך בפועל משמשים למימון מטרות אחרות, שפיגלר טוען שהמערכת כולה מאבדת את הבסיס המוסרי שלה. השאלה שנותרת פתוחה היא האם כספי הביטוח הלאומי שייכים למבוטחים, או לקופת המדינה.

שפיגלר מאשים את האוצר: גובים לביטוח הלאומי, והכסף הולך למטרות אחרות