השופט נפתלי שילה: פסיקות עדכניות בסוגיות ליבה בדיני המשפחה

מגזין בית המשפט,

בזירת דיני המשפחה, שאלת סמכותם של בתי הדין הרבניים לאחר אישור הסכמי גירושין מעוררת סוגיות עקרוניות הנוגעות למתח שבין אוטונומיית הערכאות, עקרון סופיות הדיון וההבחנה בין סוגיות רכושיות לבין סוגיות מתמשכות כגון משמורת ומזונות. ההכרעות בתחום זה משפיעות על אלפי זוגות מתגרשים, על אופן יישום הדין ועל האיזון בין זכויות הצדדים.

כפי שפורסם בעלון השופטים, השופט נפתלי שילה הציג סקירה מקיפה של פסקי דין עדכניים, וכתב כי "ההתייחסות לסמכויות הערכאות לאחר אישור הסכם גירושין אינה טכנית בלבד, אלא נוגעת לליבה של חלוקת הסמכויות בין בתי המשפט ובתי הדין". השופט שילה הדגיש כי סוגיות רכושיות אינן נמשכות מאליהן לאחר סיום ההליך, אלא אם מתקיימים תנאים ברורים בדין.

במקרה הראשון, שעסק בסמכות בית הדין הרבני לאכוף הסכם גירושין לאחר סיום ההליך, תיאר השופט שילה את השתלשלות העניינים: בני זוג אישרו "הסכם שלום בית ולחילופין גירושין" בבית הדין הרבני, שכלל גם סעיפים רכושיים. כשנתיים וחצי לאחר מתן הגט, פנה הבעל לבית הדין הרבני בדרישה לאכוף סעיפים מההסכם. לדבריו של השופט, "הטענה המרכזית של האישה הייתה כי סמכותו של בית הדין פקעה עם אישור ההסכם, וכי מדובר בענייני רכוש שהוכרעו סופית".

בית הדין הרבני האזורי קבע שיש לו סמכות נמשכת, ובית הדין הרבני הגדול אישר זאת חלקית. אולם, כפי שמדגיש השופט שילה, בית המשפט העליון פסק אחרת וקבע כי "אישור ההסכם אינו מקנה סמכות עצמאית או נמשכת, כאשר מדובר בענייני רכוש שהוכרעו סופית". בפסק הדין נכתב במפורש: "סמכותו המקורית של בית הדין מוצתה עם מתן פסק הדין... לא מתקיימים התנאים להחלת דוקטרינת הסמכות הנמשכת".

שילה כתב כי ההכרעה הזו "מחזקת את עקרון סופיות הדיון ומבהירה כי סמכות נמשכת שמורה לנושאים מתמשכים בלבד, כדוגמת משמורת ומזונות". הוא הוסיף כי ההבחנה הזו חיונית למניעת בלבול ולשמירה על יציבות המערכת המשפטית.

בהמשך סקירתו עבר שילה לעסוק בסוגיה מורכבת אחרת – זהותם המשפטית של הורים לילד שנולד עקב טעות בהליך הפריה חוץ גופית. הוא תיאר את המקרה החריג שבו ביצית מופרית הושתלה ברחמה של אם שאינה האם הגנטית, ואת המאבק המשפטי בין ההורים הגנטיים להורים המגדלים. "הסוגיה כאן אינה רק ביולוגית או טכנית", כתב השופט שילה, "אלא נוגעת בליבת תפיסת ההורות במשפט הישראלי".

לדברי השופט, "בית המשפט העליון קבע ברוב דעות כי ההורים המגדלים הם ההורים החוקיים של הקטינה, לאחר בחינה מקיפה של טובתה הספציפית". בפסק הדין צוטט: "הגיעה העת לשים סוף להתדיינות הממושכת... ולקדם את טובתה של ס'". השופט שילה הדגיש כי העליון דחה בקשה לדיון נוסף משום שלא נקבעה הלכה חדשה, אלא יושמו העקרונות הקיימים על נסיבות חריגות ביותר.

הסקירה של השופט שילה המשיכה לעסוק בשאלה בעלת השלכות רוחב – אימוץ קטינים שנולדו בפונדקאות בחו"ל, והאם ניתן להסתפק במסמכים ובתצהירי ויתור קיימים של האימהות הפונדקאיות. הוא כתב כי "הקושי לאתר את האימהות הפונדקאיות שנתיים לאחר הלידה אינו צריך להכשיל את הליך האימוץ, כאשר קיימת ראיה ברורה להסכמה מדעת".

בפסק הדין שציטט שילה, בית המשפט המחוזי קבע: "אין מקום להחמיר יתר על המידה בדרישות הפורמליות, כאשר התוכן המהותי של התצהירים מלמד על גמירות דעת ברורה". ההכרעה, לדבריו, מאזנת בין הצורך להקפיד על הוראות חוק האימוץ לבין שמירה על טובת הקטינים והיציבות בחייהם.

לדבריו של שילה, "המסר העולה מהמקרים שנסקרו הוא שבדיני המשפחה נדרשת רגישות כפולה – מחד, הקפדה על גבולות הסמכות והדין; ומאידך, התחשבות במציאות החיים של הצדדים ובטובתם של ילדים". הוא חזר והדגיש כי גם כאשר הדין מחייב הקפדה פורמלית, "אין לשכוח את המימד האנושי וההשלכות המעשיות של כל החלטה".

בסיום סקירתו סיכם שילה כי ההלכות שניתנו "משקפות את המתח התמידי בין כללי המשפט לבין מורכבותם של חיי המשפחה, ודורשות מכל העוסקים בתחום לשקול בכובד ראש כל צעד וכל הכרעה". בכך חתם את טורו המקצועי, המשלב בין הקפדה על עקרונות יסוד לבין קריאה לראייה רחבה ואנושית של המציאות המשפחתית.

השופט נפתלי שילה בסקירה מיוחדת: שלוש סוגיות מטלטלות בדיני משפחה