כנס אילת: השופטת מיכל רוזן עוזר נוגעת בעצבים החשופים של הוועדות הבלתי תלויות

מאת: שלמה בוצ'צ'ו,

מערכת המשפט הכלכלי בישראל מתמודדת עם פרדוקס מובנה: ההכרעות הקריטיות בתביעות נגזרות - כלי המשפט המרכזי למלחמה בכשלי ממשל תאגידי - מופקדות לעיתים בידי ועדות פנימיות שמוקמות על ידי מי שעשוי להיתבע בעצמו. תופעה זו, שהפכה לשגרת ניהול בתיקים רגישים, ניצבת במוקד התקנות שמקדם משרד המשפטים - אלא שטיוטת ההסדרה הנוכחית מותירה את הבעיה בעינה, תוך תוספת של שכבת שקיפות חלקית.

ועדות אלו, הקרויות בפי הכול "בלתי תלויות", מוקמות על ידי דירקטוריונים של חברות נתבעות במטרה להעריך אם יש בסיס לתביעה נגזרת, או להסדר פשרה. אלא שבליבת המודל טמון ניגוד אינטרסים: הגוף המותקף הוא זה שמקים את הגורם "האובייקטיבי" שאמור להכריע בעניינו. ההרכב כולל לעיתים שופטים בדימוס, פרופסורים ודירקטורים חיצוניים - אך מימונם וסמכותם נגזרים מהחברה עצמה.

שופטת בית המשפט המחוזי מיכל רוזן עוזר בולטת בגישה שאינה מקבלת את סמכותן של ועדות אלה כתורה מסיני. בפסקי דין שהפכו לסימן דרך, הבהירה כי המלצות הוועדה אינן סוף פסוק - אלא לכל היותר ראיה, ככל ראיה. בהחלטותיה, הדגישה כי יש לוודא שהשופטים הם אלה שמובילים את ההכרעה, ולא נגררים אחר תוצרים שהוזמנו, מומנו ועוצבו בידי בעלי עניין.

את עמדתה זו חיזקה השופטת גם היום, בפאנל "תאגידים - סיכונים רגולטוריים של נושאי משרה בחברות", שנערך במסגרת כנס לשכת עורכי הדין המתקיים באילת. בדבריה, חידדה את הצורך בביקורת שיפוטית בלתי תלויה, והזהירה מפני הסתמכות יתר על מנגנונים פנימיים שמוקמים על ידי גורמים בעלי עניין ישיר בהכרעה.

הפער בגישות בתוך המערכת המשפטית הכלכלית ניכר היטב. בעוד שבעבר נטו שופטים לאמץ את מסקנות הוועדות ולכבד את הליך עבודתן, גישתה של רוזן עוזר מבטאת ספקנות עקרונית כלפי תוצרים שמקורם בגופים שמונו באורח העלול לעורר שאלות של ניגוד עניינים. כך, בפסק דין עקרוני שעסק בשכר חריג בחברה ציבורית, סירבה לקבל את המלצת הוועדה שהוקמה באותו מקרה, וקבעה כי משקלה של ההמלצה אינו מחייב, אלא נתון להערכתו העצמאית של בית המשפט.

טיוטת התקנות שמקדמת כעת הרשות הממשלתית מספקת מראית עין של פתרון. אמנם היא דורשת הגשת מסמכים של הוועדה לבית המשפט ומסמיכה אותו להורות על גילוי פרוטוקולים – אך במקביל היא מוותרת על הרעיון המהפכני של מינוי מומחה מטעם בית המשפט, שנבחן בשלבים קודמים. כך, המודל הקיים נותר כשהיה – רק עם מראה מוגברת לתוך חדרי הדיונים הסגורים.

השאלה האמיתית איננה רק מה הוועדה ממליצה, אלא מי בחר בה, מי מימן אותה, ומאיזו מערכת יחסים היא צמחה. כאשר מדובר בדירקטורים שהודרו מישיבות מסוימות אך מונו על ידי הנהלה נגועה — הספק נותר בעינו. גם כאשר מוצמד לוועדה תואר "מיוחדת", היא איננה הופכת לבלתי תלויה באמת. כפי שקבע שופט כלכלי בפסק דין אחרון, עצם מינוייה על ידי גוף חשוד מטיל צל על עצמאותה.

בתוך כך, התקנות מציגות מטרה כפולה — איזון בין הגנה על בעלי מניות ונושים לבין עידוד יזמות. אולם האיזון הדק הזה אינו יכול להישען על גופי ביניים שמקבלים את סמכותם מהצד החזק. במקום להשיב את הכוח לבית המשפט, מוצע כעת להשאירו במעגל סגור ולצבוע אותו בשקיפות חלקית. בכך מתרחקת הרגולציה ממימוש עקרונות האחריות הארגונית והמשפטית.

השופטת מיכל רוזן עוזר, בגישתה העקבית, מזכירה לשופטים ולמערכת: אין תחליף לבירור עצמאי, ביקורתי ושיפוטי אמיתי. ועדות עשויות לספק תשתית, אך האחריות – ולעיתים האומץ – להכריע בסכסוך טמון אך ורק במוסד השיפוטי.