רמי לוי שילם: משאית חסמה את המרכול – ורק לאחר תשלום 380 אלף ש"ח, המשאית עזבה

מאת: שלמה בוצ'צ'ו,

בית המשפט העליון דחה את הערעורים ההדדיים של רונן דגן ושל חברת "רמי לוי שיווק השקמה בע"מ" בפרשה משפטית סבוכה שראשיתה בשנת 2004 וסופה בקריסת גג המרכול במבשרת ציון. פסק הדין, אשר ניתן בהרכב השופטים נעם סולברג, דפנה ברק-ארז ואלכס שטיין, עסק בשאלות עקרוניות הנוגעות לדיני חוזים, עשיית עושר ולא במשפט, חובת תום הלב וחלוקת אחריות לנזקים שנגרמו במקרקעין.

בפסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים על ידי השופטת חיה זנדברג (בצילום), נקבע כי אף שהצדדים לא חתמו על הסכם סופי לגבי שיעור דמי השכירות, הרי שבהתאם להסכמות חוזרות ונשנות לאורך השנים, ניתן לראות בהתנהגותם משום גיבוש חוזה מחייב. עוד נקבע כי אף שהמבנה לא נבנה לפי היתר בנייה כדין, הרי שהאחריות לקריסת הגג מוטלת בשווה על המשכיר והחוכרת, בשל מעשיהם ומחדליהם המשותפים – לרבות שינוי מבנה הגג והוספת מתקנים כבדים.

הפרשה החלה בשנת 2004, כאשר דגן השכיר לחברת רמי לוי שטח מסחרי לצורך הקמת מרכול. בין הצדדים התגלעו מחלוקות באשר לשיעור דמי השכירות והחישוב לגבי שטחים שונים – שטחי מסחר מול שטחי שירות, חניה ולוגיסטיקה. למרות חילוקי הדעות, היחסים בין הצדדים נמשכו במשך שנים ללא הסכם חתום.

בשנת 2009 הושגה הסכמה שלפיה תשלם החברה דמי שכירות חודשיים בסך 28,000 דולר באופן רטרואקטיבי. אף שההסכמה לא תועדה בחוזה רשמי, בית המשפט קבע כי מדובר בהבנה מחייבת שהתגבשה בהתנהגות ובתכתובות בין הצדדים.

משהדברים לא התקדמו והחברה המשיכה להחזיק בנכס מבלי לשלם את מלוא דמי השכירות שלטענת דגן הגיעו לו, הוא החליט לנקוט צעד חריג: ביום 7.10.2009 חסם את הכניסה למרכול באמצעות משאית. בעקבות כך, שילמה לו החברה סך של 380,000 ש"ח כדי להביא להסרת החסימה. באותה עת חתם דגן על מסמך שבו ויתר למעשה על תביעותיו בגין חובות עבר, בכפוף להכרעה אחרת בבוררות. בהמשך, ניסה דגן לחזור בו מכתב הוויתור, אך בית המשפט לא קיבל את טענתו זו, לאחר שבחן גם את חילופי המכתבים בין הצדדים באותה תקופה.

בדצמבר 2013 קרס גג המבנה עקב הצטברות שלג כבד. מבדיקות מהנדסים עלה כי המבנה כולו, ובמיוחד הגג, נבנה ללא היתר בנייה. נקבע כי דגן או מי מטעמו היו אחראים לבנייה המקורית של הגג, אך גם רמי לוי ערכה בו שינויים מהותיים – ובהם התקנת מערכות מיזוג ועמסות נוספות.

בית המשפט המחוזי קבע כי קריסת הגג אינה מהווה עילה לסיום מיידי של ההסכם, אך כן יש לראות בה עילה להפחתת דמי השכירות ולהמרתם לדמי שימוש ראויים, בהתאם לאופן השימוש בנכס לאחר הקריסה.

דגן הגיש תביעה על סך כ-20 מיליון ש"ח בגין דמי שכירות מהעבר, פיצויים ונזקים נוספים. חלק גדול מהתביעה נדחה בשל התיישנות, ובעילות אחרות מחמת היעדר ראיות או חוות דעת מתאימות.

בערעור שהוגש לבית המשפט העליון חזר דגן על טענותיו, אך השופטים דחו את רובן. מנגד, חברת רמי לוי חזרה בה מהערעור שכנגד לאחר הערות השופטים. כפי שנקבע בפסק הדין: "בא-כוח רמי לוי שיווק השקמה בע"מ הודיע, לאחר ששמע את הערות בית המשפט, כי אינו עומד על ערעורו. ערעור זה נדחה אפוא."

בית המשפט העליון אישר את מסקנות המחוזי, תוך שציין כי היעדר תיעוד פורמלי והיעדר היתר פגעו במעמדן של טענות הצדדים, אך לא שללו את עצם קיום ההסכמות בפועל. נקבע גם כי שתיקת צד לאורך זמן, בייחוד לאחר אירוע משמעותי, עשויה להתפרש כהסכמה לשינוי תנאי ההסכם.