השופט כאמל אבו קאעוד: עובד שטען לאפליה יפצה את המעסיק ב־40 אלף ש"ח

מאת: שלמה בוצ'צ'ו,

בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב דן לאחרונה בתביעתו של אח מוסמך, לשעבר עובד בבית החולים גהה של שירותי בריאות כללית, אשר טען כי פוטר שלא כדין בעקבות דיווחים שמסר על מחדלים חמורים, ובשל מוצאו הערבי. בפסק דינו, דחה בית הדין את כלל טענות התובע, קבע כי לא הונחה תשתית ראייתית לעובדות הנטענות, וחייב אותו בתשלום הוצאות משפט חריגות בסך 40,000 ש"ח.

את פסק הדין כתב השופט הבכיר כאמל אבו קאעוד, אשר התרשם כי התביעה חסרת בסיס, וכי נוהלה באופן בלתי ענייני ובלתי כן. בפסק הדין צוין כי עדות התובע הייתה בלתי מהימנה באופן קיצוני, ועמדה בסתירה לראיות אובייקטיביות. בית הדין תיאר את התביעה ככזו שנסמכה על "טענות קונספירטיביות חסרות כל אחיזה".

לטענת התובע, אשר הועסק בבית החולים במשך כשנתיים, הוא התריע במהלך עבודתו על תופעות חמורות, לרבות שימוש שיטתי בתרופות הרדמה שלא לצרכים רפואיים כלפי מאושפזים, וכן מקרי אלימות מצד צוות הסיעוד. לשיטתו, בעקבות פנייתו להנהלה, הוא הודר, ננקטו נגדו צעדי ענישה, ובסופו של דבר פוטר על רקע אפליה אתנית.

מנגד, שירותי בריאות כללית טענו כי הליך סיום ההעסקה התבסס על שיקולים מקצועיים בלבד, לאחר התנהלות בעייתית מצד התובע לאורך תקופת עבודתו. בכתב ההגנה נטען כי העובד לא שיתף פעולה עם הצוות, קיבל אזהרות, ולא עמד בסטנדרטים המקצועיים הנדרשים. בית הדין קיבל גרסה זו במלואה.

ביחס לפסיקת ההוצאות, עמד השופט אבו קאעוד על הצורך להבחין בין מימוש כן של זכות גישה לערכאות לבין הגשת תביעות סרק וניהול הליך מתוך חוסר תום לב. לדבריו, דווקא כדי להגן על נגישות מערכת המשפט, יש לאותת כי מי שמנצל לרעה את ההליך עלול להיתקל בתגובה כלכלית הולמת.

הפסיקה מצטרפת למגמה הולכת ומתחזקת בבתי הדין לעבודה, המבקשת לאזן בין זכויות העובד לבין הגנה על המעסיק מפני התדיינות מיותרת. במיוחד כאשר מתגלה תביעה מופרכת מיסודה, הנסמכת על נרטיב חסר בסיס, מגמת הפסיקה מצדיקה חיוב ריאלי בהוצאות – לא כסנקציה, אלא כהשבת נזק ישיר.

בית הדין הדגיש כי הסכום שנפסק אינו "עונש" אלא שיקוף של הוצאות ממשיות שהושקעו על ידי הצד שכנגד בהגנה על עצמו מהליך מיותר. החיוב נועד להבטיח ניהול יעיל של מערכת המשפט ולצמצם תמריצים כלפי תביעות לא מבוססות.

בחתימת פסק הדין חזר השופט אבו קאעוד על עמדתו כי זכות הגישה לערכאות היא יסוד חשוב בדין, אך אינה עומדת לבדה – והיא כרוכה גם בחובת הגינות, תום לב, ואחריות דיונית מלאה.