
בית הדין האזורי לעבודה בבת ים דן בתביעתו של רופא שיניים שביקש להכיר בפגיעות בצוואר ובכפות ידיו כפגיעות בעבודה. לאחר בחינת הראיות והעדויות, השופטת הדס יהלום דחתה את תביעתו.
הרופא, שעוסק במקצועו מאז 1983, טען כי בשל אופי עבודתו – הכולל תנועות חוזרות ונשנות של הצוואר והידיים – נגרמו לו נזקים פיזיים המצדיקים הכרה כנפגע עבודה על פי חוק. לטענתו, במהלך הטיפולים הוא מתכופף לכיוון פה המטופלים, מבצע תנועות סיבוביות עם צווארו, ובנוסף מפעיל מכשירים רוטטים הגורמים לעומס על ידיו.
מנגד, המוסד לביטוח לאומי טען כי התובע לא הצליח להוכיח שהתנועות שביצע במסגרת עבודתו גרמו לנזקים הנטענים. נטען כי לא הוצגו ראיות מספקות המוכיחות כי קיימת תשתית עובדתית מספקת לפגיעה בעבודה. כמו כן, הובהר כי בעבר הוכרה פגיעתו בגב, אך במקרה זה לא נמצא קשר ישיר בין תנועותיו בעבודה לבין הפגיעות הנטענות בצוואר ובכפות הידיים.
השופטת יהלום בחנה את העדויות והמסמכים שהוצגו וקבעה כי לא הוכחו תנועות חוזרות ונשנות בצוואר בלבד, במובחן מתנועות של כל הגוף. כמו כן, התובע לא סיפק נתונים מספיקים לגבי כמות הפעמים בהן ביצע תנועות מסוימות במהלך יום עבודה, וכמה מהן היו תנועות צוואר בלבד.
באשר לפגיעות בכפות הידיים, נמצא כי אמנם נעשה שימוש בכלים רוטטים במהלך העבודה, אך לא ניתן היה לקבוע באופן חד משמעי כי מדובר בשימוש חוזר ונשנה במידה מספקת להכרה בפגיעה על בסיס עילת המיקרוטראומה.
בפסק הדין ציינה השופטת הדס יהלום: "על התובע הנטל להוכיח כי אופי עבודתו כלל תנועות חוזרות ונשנות, והעובדות שהוצגו אינן מבססות תשתית מספקת להכרה בפגיעתו בעבודה. לא ניתן לקבוע כי תנועותיו חרגו מהמאפיינים הרגילים של עבודת רופא שיניים".
לנוכח האמור, השופטת דחתה את התביעה על כל רכיביה, תוך הדגשה כי לא הוצגה תשתית עובדתית מספקת להוכחת קשר סיבתי בין תנאי העבודה לבין הנזקים הרפואיים הנטענים.
בית הדין קבע כי לא הוכחה תשתית מספקת להכרה בפגיעות התובע כפגיעות עבודה, ודחה את תביעתו נגד המוסד לביטוח לאומי.
Comments