בסמכות ובאיפוק: הנשיא יצחק עמית והעליון כעוגן מוסדי בסדר הדמוקרטי
- מגזין בית המשפט
- לפני שעתיים
- זמן קריאה 4 דקות
לקראת סופה של שנת 2025, בית המשפט העליון פועל בתוך מציאות מורכבת וטעונה מאי פעם. לא כסיכום שנה, אלא כנקודת זמן שבה מתחדדים המתחים, מצטברת האחריות ומתברר עד כמה תפקידה של מערכת המשפט נתפס כציר מרכזי בשיח הציבורי, הערכי והפוליטי גם יחד, ולעיתים אף כזירה שאליה מנותבים כישלונות ההכרעה של המערכת הפוליטית.
הוויכוח סביב העליון חורג זה מכבר מגבולות המשפט הצר ונוגע בשאלות יסוד של זהות, סמכות וגבולות הכוח במדינה דמוקרטית הנתונה במחלוקת פנימית עמוקה. ימין ושמאל אינם חלוקים רק על פסיקות מסוימות, אלא על עצם מקומו של המשפט במערכת השלטונית ועל היקף השפעתו בעיצוב פניה של הדמוקרטיה הישראלית. בתוך המחלוקת הזו נדרש בית המשפט העליון לא רק לפסוק בסכסוכים משפטיים, אלא גם להלך על קו דק בין סמכות לאיפוק, ובמקביל לשמר את אמון הציבור במערכת כולה.
שופטי בית המשפט העליון אינם נבחרי ציבור, אך הכרעותיהם משפיעות באופן ישיר ועמוק על חיי האזרחים. תפקידם הוא לפרש את החוק, לבקר את פעולת הרשויות ולהגן על עקרונות יסוד של שלטון החוק וזכויות אדם. סמכותם אינה נשענת על רוב פוליטי או על תמיכה ציבורית רגעית, אלא על מקצועיות, ניסיון מצטבר ואמון ציבורי שנבנה לאורך שנים, ויכול גם להישחק בעידן של קיטוב ולחץ מתמשך.
בראש המערכת עומד הנשיא יצחק עמית, שופט ותיק, יסודי ובעל ניסיון רחב בהתמודדות עם תיקים מורכבים ורגישים. הנשיאות של עמית אינה רק ניהול של משבר מתמשך, אלא ניסיון להציב רף מקצועי ברור ולשמור על רציפות מוסדית בתקופה שבה עצם הלגיטימיות של המערכת נתונה במחלוקת. הנהגתו משקפת חתירה לאיפוק, ליציבות ולשמירה על כללי המשחק, גם כאשר הסביבה הציבורית סוערת.
לצדו פועל הרכב רחב של שופטי בית המשפט העליון, הבאים מרקעים מקצועיים מגוונים ובעלי תפיסות פרשניות שונות. יש בהם שופטים שמרנים יותר ולצדם שופטים בעלי גישה רחבה יותר, אך כולם מחויבים למסגרת מקצועית מחייבת. האחריות המוטלת על ההרכב כולו היא קולקטיבית, והפסיקה היא תוצאה של דיון, איזון ושיקול דעת משותף, גם כאשר התנאים המערכתיים רחוקים מלהיות אידיאליים.
עבור חלקים בשמאל, הנהגת בית המשפט ובראשה עמית מסמלת שמירה על עצמאות שיפוטית ורציפות מקצועית מול לחצים פוליטיים. עבור חלקים בימין, אותה הנהגה מעוררת חשש מפני העמקת הפער בין בית המשפט לבין הציבור ותחושה של ריחוק מהשיח הדמוקרטי ומהעדפות הרוב. הפער הזה אינו אישי, אלא אידאולוגי ומבני, והוא מלווה את המערכת זה שנים, במיוחד כאשר סוגיית המינויים נתפסת ככזו שאינה פתוחה דיה לביקורת ציבורית.
עצמאות שיפוטית היא עיקרון יסוד בדמוקרטיה מתפקדת. היא מאפשרת לשופטים לפסוק גם בנושאים שאינם פופולריים ולהגן על זכויות של יחידים וקבוצות מיעוט מול כוח שלטוני. עם זאת, עצמאות זו מתקיימת תמיד במתח מול דרישות לשקיפות, להסברה ולאיזון, במיוחד כאשר ההכרעות נוגעות בסוגיות חברתיות וערכיות רגישות, ולעיתים מתקבלות בלוחות זמנים לחוצים במיוחד.
אחת הביקורות המרכזיות כלפי שופטי העליון נוגעת לאקטיביזם שיפוטי. מבקריהם טוענים כי בית המשפט חורג מסמכותו ומתערב בהחלטות שאמורות להתקבל בזירה הפוליטית. מנגד, תומכיו סבורים כי במציאות של קיטוב פוליטי, קיפאון חקיקתי והיעדר הכרעות ברורות, נדרש בית משפט חזק שמגן על כללי המשחק הדמוקרטיים, גם כאשר המחיר הוא ביקורת ציבורית חריפה.
לצד הוויכוח האידאולוגי מתקיימת מציאות מקצועית מורכבת בתוך המערכת. שופטי העליון נחשבים לבעלי רמה מקצועית גבוהה ומוניטין בינלאומי, אך הם פועלים תחת עומס כבד ומחסור מתמשך בכוח אדם. גם שופטים טובים, מנוסים ומסורים, יכולים להיות טובים יותר כאשר התנאים מאפשרים זאת, וכאשר עומס התיקים אינו חונק את עבודת ההכרעה ולעיתים אף דוחק לפתרונות מהירים או לפשרות שאינן מיטביות.
המחסור והקושי אינם מתחילים בבית המשפט העליון. הם ניכרים כבר בבתי משפט השלום, שהם שער הכניסה למערכת והבסיס שממנו צומחים גם שופטי המחוזי והעליון. בערכאות אלו, ובהן גם בתי המשפט לענייני משפחה, עומסים כבדים, שחיקה מתמשכת ותנאי עבודה מורכבים מקשים על המערכת למשוך מועמדים איכותיים ולשמרם לאורך זמן. הפגיעה באיכות ההון האנושי בדרג זה מחלחלת בהדרגה לכל המערכת.
העומסים משפיעים על כלל הערכאות. הם מאריכים הליכים, מקשים על העמקה משפטית ומצמצמים את יכולתה של המערכת להסביר את פסיקותיה לציבור. עם זאת, המחסור בכוח אדם אינו מצדיק מינוי שופטים בכל מחיר. במיוחד בערכאות השלום והמשפחה, מינוי שאינו עומד ברף מקצועי ואנושי גבוה עלול להעמיק את הפגיעה באמון הציבור ובאיכות הצדק, במקום לפתור את הבעיה.
על רקע זה מתחדדת אחריותה של הנהגת המערכת השיפוטית, ובראשה נשיא בית המשפט העליון, לפעול לא רק לניהול השוטף אלא גם לאיתור, קידום ומינוי שופטים רציניים, מקצועיים ובעלי חוסן. איכות המינויים אינה סוגיה טכנית, אלא תנאי מרכזי ליכולתה של המערכת להתמודד עם עומסים, ביקורת ציבורית ואתגרים עתידיים.
לצד הנהגת העליון, בולט גם תפקידו של צחי עוזיאל, שמונה בשנת 2024 למנהל בתי המשפט, תוך שהוא מכהן כנשיא בית משפט מחוזי. מאז מינויו הושם דגש מחודש על ניהול, תפעול ושיפור תהליכים יומיומיים במערכת. צעדים ארגוניים, קיצור הליכים והידוק ממשקי עבודה תרמו להבאת המערכת למצב מתפקד ויציב יותר, גם אם האתגרים המבניים נותרו בעינם.
המתח בין הרשויות בא לידי ביטוי גם סביב סוגיית מינוי נשיא בית המשפט העליון. שר המשפטים יריב לוין הביע התנגדות למינוי, כחלק מתפיסה רחבה יותר המבקשת לשנות את יחסי הכוחות בין הרשויות. מנגד, בית המשפט פעל בהתאם להבנתו את סמכותו ולנוהג שהשתרש לאורך שנים, תוך ניסיון לשמור על יציבות מוסדית בעין הסערה.
המחלוקת סביב המינוי אינה רק על זהות הנשיא, אלא על היעדר כללי משחק מוסכמים. בהיעדר חוקה ובהיעדר הסכמה רחבה בין ימין לשמאל על גבולות הסמכות, כל החלטה מוסדית הופכת למאבק עקרוני. בתוך מציאות זו נדרש בית המשפט העליון, ושופטיו כולם, לנווט בין עצמאות, אחריות ואמון ציבורי, כאשר איכות המינויים נתפסת כמרכיב מרכזי באמון זה.
בסופו של דבר, השאלה המרכזית אינה אם צד כזה או אחר מרוצה, אלא כיצד תיראה מערכת משפט שמצליחה לשלב מקצועיות גבוהה, הנהגה יציבה ורגישות ציבורית. בעיני נשיא בית המשפט העליון, יצחק עמית, תפקידו של העליון אינו להכריע בוויכוח הפוליטי, אלא להמשיך למלא את ייעודו כמוסד ממלכתי מרכזי במדינה דמוקרטית ומקוטבת, שאינו מתעלם מהפוליטיקה, אך גם אינו נשאב אליה.
תגובות