
בית המשפט לענייני משפחה קבע כי צוואה שערכה אישה עם פיגור שכלי קל, שבה הורישה את רכושה, שכולל גם דירות, לשכניה שטיפלו בה במשך שנים, תקפה ותצא לפועל. בכך נדחתה התנגדותה של בת דודתה של המנוחה.
בת הדודה טענה כי שכניה של המנוחה הפעילו עליה השפעה בלתי הוגנת וכי לא הייתה כשירה לערוך את הצוואה בעצמה. השופטת תמר סנונית פורר (בצילום), לאחר בחינת כלל הראיות והעדויות, קבעה כי השכנים הצליחו להוכיח שהמנוחה הייתה מודעת למהות הצוואה בעת עריכתה. כתוצאה מכך, השכנים ירשו את רכושה של המנוחה, והתנגדותה של בת הדודה נדחתה.
במהלך ההליך, הוגשה חוות דעת של מומחית מטעם בית המשפט, שקבעה כי בשל היותה של המנוחה ברמת פיגור שכלי קל, היא לא הייתה כשירה לחתום על הצוואה. עם זאת, השופטת סנונית פורר ציינה כי "המומחית לא ייחסה כל משמעות ליכולתה של המנוחה לנהל זוגיות ארוכת שנים, למרות שניהול זוגיות יכול להעיד על עצמאות ועל חשיבה עצמאית ויכולת לנהל מצבי חיים מורכבים". לאור זאת, קבעה השופטת באופן חריג שחוות הדעת אינה מספקת ואין לאמץ את מסקנותיה, ולכן יש להסתמך על ראיות ועדויות נוספות.
על פי פסק הדין, בשנת 2001 מונתה אם השכנים לשמש אפוטרופסית של המנוחה בעקבות הקשר הקרוב ביניהן. בשנת 2015 ערכה המנוחה צוואה בביתה, בנוכחות שני עדים שהיו עורכי דין, ובה החליטה להוריש את רכושה, כולל דירות ברמת גן, לשני הבנים של השכנה - ולא בחלקים שווים. כעבור כחמש שנים הלכה המנוחה לעולמה, לאחר שבעלה נפטר שנים קודם לכן. לבני הזוג לא היו ילדים.
בת דודתה של המנוחה, היורשת על פי דין, טענה כי המנוחה הייתה תלויה בשכנתה ובמשפחתה, וכי הם ניצלו את קרבתם אליה כדי להשפיע עליה להוריש להם את כל רכושה. מנגד, הבנים ביקשו לאשר את הצוואה ולדחות את טענות ההתנגדות. אחד הבנים הדגיש את הקשר ההדוק והארוך בין משפחתו לבין המנוחה ובעלה, וציין כי בת הדודה לא הייתה בקשר עם המנוחה במשך למעלה מ-40 שנה, ואף המנוחה מעולם לא הזכירה אותה.
עוד טען אחד השכנים כי משפחתו, מתוך שכנות טובה ומצבה של המנוחה ובעלה, החלו לסייע לבני הזוג, ומערכת היחסים התהדקה בעקבות כך. כל בני המשפחה התגייסו לסייע למנוחה ולבעלה, ולדברי השכן הם מילאו את תפקיד הסבא והסבתא לכל דבר ועניין עבורם. הוא אמר כי למרות שהמנוחה סבלה מפיגור שכלי קל, היא הייתה מסוגלת לדאוג לצרכיה ולקבל החלטות עצמאיות. לטענתו, הצוואה נכתבה על פי רצונה של המנוחה ומשקפת נאמנה את המציאות.
בפסק הדין, השופטת סנונית פורר הפנתה לדיון בבית משפט שנערך ב-2008 , שבו המנוחה הביעה בצורה מפורשת את רצונה להוריש את רכושה למשפחת השכנים. היא לא הסתירה את רצונה ואמרה בצורה ברורה שהיא רוצה להעביר את רכושה למשפחה. העובדה שהמנוחה לא הסתירה את רצונה ואף ציינה אותו מפורשות לבית המשפט, מחזקת את עצמאות שיקול דעתה. בנוסף, אחד מעדי הצוואה העיד כי המנוחה אמרה לו: "אין לי אף אחד אחר מלבדם".
ממסמכי בית המשפט עולה כי בת הדודה של המנוחה אישרה כי שהשתיים לא היו בקשר שנת 1988 , וכי גם לפני כן היה הקשר ביניהן רופף. עוד עולה כי אחד הבנים סיפר שהוא ידע כבר מילדות שהוא עתיד לסייע למנוחה ולבעלה, ושאף היה אחראי על החלפת המצעים בדירתם. השופטת קבעה כי הרושם שהותירה עדותו היה מהימן ביותר. התובעים , שני הבנים היורשים, הצליחו להוכיח כי המנוחה הבחינה בטיבה של הצוואה, הייתה עצמאית בהחלטה למי לצוות, ידעה את היקף רכושה, וידעה לומר כי אינה חפצה להוריש לבני משפחה אחרים. "משפחת התובעים הם המשפחה האמיתית בחייה", קבעה השופטת והוסיפה כי התובעים הבנים הצליחו להוכיח שאין התקיימות להשפעה בלתי הוגנת, ולכן יש לדחות את הטענה הזו.
לפיכך, השופטת קבעה כי על בת הדודה של המנוחה לשאת בהוצאות משפט בסכום של 35 אלף שקל.
Comments