הרשות לזכויות ניצולי השואה רדפה אחר ניצול שואה בן 91 - והוא ניצח בבית המשפט

מאת: שלמה בוצ'צ'ו,

בית משפט השלום בתל אביב קיבל ערר שהגיש ניצול שואה בן 91, והורה להשיב לו סכומים שקוזזו מקצבתו עקב השכרת דירה שניתנה לשימוש בנו הנכה. השופטת הבכירה אושרי פרוסט פרנקל קבעה כי "העמדת הדירה לטובת בנו הנכה... אינה מביאה לעורר כל תועלת שהיא", ועל כן אין לראות בכך הכנסה המנכה את זכותו לתגמול מוגדל.

פסק הדין ניתן על ידי השופטת הבכירה אושרי פרוסט פרנקל (בצילום), ונסב סביב החלטת הרשות לזכויות ניצולי השואה לנכות מהתגמול החודשי של העורר סכום של 2,600 ש"ח, בטענה כי מדובר בהכנסה משכר דירה. ניכוי זה, שבוצע לאורך זמן, הביא לצבירת חוב כולל של 59,215 ש"ח. העורר - ניצול שואה בן 91 - טען כי מדובר בפגיעה קשה בכבודו ובאורח חייו, שכן הדירה האמורה שימשה בפועל את בנו הנכה, ולא הניבה לו כל רווח אישי.

העורר, יליד 1933, מוכר כנכה 100% לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, והיה זכאי לתגמול מוגדל בשל מצבו הסוציאלי. ברשותו היו שתי דירות: אחת שבה התגורר, והשנייה שימשה את בנו הנכה - בעל נכות של 100% ונטוש על ידי משפחתו - ללא תמורה. בשלב מסוים, עקב קושי בנגישות, השכיר הבן את הדירה והשכיר לעצמו דירה בקומת קרקע. ההכנסה שימשה למחייתו. עם זאת, הבן נרשם כמַשכיר בחוזה - לא האב.

העורר טען כי "לא קיבל כלל תמורה משכר הדירה", והדגיש כי רשם את הבן כמשכיר "משום שהדירה משמשת אותו בפועל, וכי אין לעורר שליטה על כך בשל מצבו הרפואי של הבן". לאחר התייעצות עם סיוע משפטי, בחר להעביר את הבעלות בדירה לבתו - המלווה אותו ואת בנו הנכה בענייניהם - אך הרשות סירבה להפסיק את ההפחתה הרטרואקטיבית בטענה כי כל עוד הנכס היה בבעלותו, ההכנסה ממנו חלה עליו.

הרשות מצידה טענה כי מבחן ההכנסות לצורך תגמול מוגדל הוא מבחן סוציאלי מהותי, שאינו מתחשב בנסיבות אישיות, אלא אך ורק בקיומן של הכנסות בפועל. לטענתה, מאחר שהדירה הושכרה בשוק החופשי, ראוי לראות בה מקור הכנסה המחייב הפחתה. יתרה מכך, נטען כי "העברת הבעלות לבתו - ללא תמורה - מעלה שאלות בדבר כוונה להעלים הכנסות".

השופטת פרוסט פרנקל לא קיבלה את עמדת הרשות. בפסק הדין נכתב: "בענייננו, אין מדובר בהכנסה שנופלת בחלקו של העורר... אי ניכוי דמי שכירות עולה בקנה אחד עם התכלית החקיקתית של החוק שנועד להבטיח לנכה אמצעי מחייה שעה שאין לו מקורות מחייה אחרים." השופטת ציינה את גילו המתקדם של העורר, עברו כעצמאי שצבר חובות, וניסיונותיו הכנים לעמוד בדרישות החוק לאורך השנים.

ההרכב הדגיש כי הרשות עצמה נהגה באורך רוח בעבר, והכירה בעבר בזכות מגורים ללא תמורה שהוקנתה לבן. רק לאחר שהבן, בשל החמרה במצבו, השכיר את הדירה ושכר אחרת מותאמת לצרכיו, ביקשה הרשות להחיל את מבחן ההכנסות במלואו. "לא די שבנו חלה, ולא די שאינו מקבל דמי שכירות – עתה גם נדרש העורר לממן את חיי בנו תוך קיזוז מקצבתו," נכתב בפסק הדין.

בסיכומו של דבר, קיבלה השופטת את הערר במלואו, והורתה כי "הסכומים שקוזזו מהתגמול המוגדל יושבו לעורר." פסק הדין מדגיש את הגישה ההומניטרית שיש לנקוט כלפי ניצולים קשישים במצבים סוציאליים מורכבים, גם כאשר נדרש איזון מול לשון החוק ונהלי המינהל הציבורי.

הרשות קיזזה - בית המשפט תיקן: ניצול שואה בן 91 ניצח במאבק על קצבתו