מבואת הבניין אינה סלון פרטי: השכן יחויב לפנות ציוד ולהפסיק לעשן במקום

מאת: שלמה בוצ'צ'ו,

שופט בית משפט השלום ברחובות, ישראל פת (בצילום), דן בתביעות הדדיות של שכנים בבניין ברחוב מנוחה ונחלה בעיר, סביב מחלוקת מתמשכת על השימוש ברכוש המשותף. פסק הדין עסק בשאלה אם עישון, רעש וצפייה בטלוויזיה בחצר משותפת מהווים שימוש לא סביר, עד כדי הצדקה למנוע מהשכן להמשיך לשבת שם באופן קבוע.

מדובר בבניין דו-קומתי הכולל שלוש דירות – שתיים מהן בקומת הקרקע ואחת בקומה העליונה. הבעלים של הדירה התחתונה הוא התובע, והשכנים מהדירות הנוספות הם הנתבעים. התובע טען ששכניו השתלטו על שטחים משותפים, הקימו גדר והשכירו את השטח, ודרש בין היתר שיוצא נגדם צו מניעה ויוטלו עליהם דמי שימוש.

השכנים לא נשארו חייבים והגישו תביעה שכנגד. לטענתם, התובע הוא זה שעושה שימוש בלתי סביר ברכוש המשותף – השתלט על מבואת הבניין, הפך אותה לאחסון אישי, יושב שם כל ערב עם טלוויזיה בקול רם, מעשן סיגרים, ומשליך בדלים לרצפה. לדבריהם, הריח חודר לדירות ופוגע באיכות החיים, ובמקביל הוא משתמש לבדו בחניה המשותפת ומונע מהם גישה.

פסק הדין מזכיר כי לפי פקודת הנזיקין, שימוש במקרקעין שמהווה הפרעה ממשית לשימוש סביר של אחרים עשוי להיחשב מטרד. עוד צוין כי לפי החוק למניעת מפגעים – עישון בחדרי מדרגות ושטחים ציבוריים אסור, ורעש חזק ולא סביר בשעות מסוימות נחשב עילה לפעולה משפטית.

השופט פת הדגיש כי מותר לאדם לעשן או לצפות בטלוויזיה – אך רק כל עוד אין בכך פגיעה בשכנים. במקרה הזה, כך נקבע, התנהלותו של התובע חורגת מהשימוש הסביר: עישון יום-יומי, צפייה בקול רם בטלוויזיה, השלכת בדלי סיגריות ופגיעה ברווחת הדיירים – מהווים מטרד ברור.

התוצאה: השופט הורה לתובע לפנות את המבואה מכל ציוד אישי, ואסר עליו להשתמש בה לצפייה בטלוויזיה או לעשן בה – בכל שעות היום. נקבע כי "אין לצפות מהשכנים שיחיו עם תריסים מוגפים כדי להתמודד עם מפגעים כאלה בתוך הבניין".

בהמשך פסק הדין, דחה השופט את רוב תביעות התובע בנוגע לשטח המשותף – כולל בקשות להסרת שביל למרפאה, הסדרת דלתות המדרגות ודרישות בנוגע לטרמפולינה, ארגז חול ובלוני גז. מנגד, התקבלה תביעת הנתבעים בעניין החניה ונקבע כי מדובר בשטח משותף, בו עשה התובע שימוש בלעדי. בהתאם לקביעת מומחה בית המשפט, הוערכו דמי השימוש החודשי ב־283 שקלים, תוך מתן היתר לפיצול סעדים.

גם דרישת הנתבעים להסיר סככות שנבנו שלא כדין ע"י התובע התקבלה. נקבע כי עליו להסירן תוך 30 ימים. דמי השימוש עבור הסככות יעמדו על 76 ש"ח לחודש, ובנוסף 35 ש"ח לחניה המרוצפת. גם כאן ניתן לנתבעים היתר לפצל סעדים ולתבוע בעתיד תשלומים בגינם.

לקראת סיום, השופט פת דן בבקשת הנתבעים להשית על התובע את עלות חוות דעת המומחה. הבקשה הוגדרה כהבהרה אך בפועל הייתה ניסיון לעיון מחדש, והוגשה ללא תצהיר. השופט דחה את הבקשה, והבהיר שחוות הדעת לא עסקה בבעלות אלא בהערכת דמי שימוש – נושא שניתן להעלות בהליך נפרד בהתאם לפיצול הסעדים שניתן בהחלטה.