גבר עם סכיזופרניה ביקש להוריש רכוש – היועמ"שית התנגדה, מה קבעה השופטת?

מאת: שלמה בוצ'צ'ו,

בית המשפט לענייני משפחה בחיפה קיבל לאחרונה בקשה יוצאת דופן לקיום צוואה בעל פה של מתמודד נפש לטובת שני קרובי משפחתו. השופטת שושנה ברגר (בצילום) דחתה את טענת היועצת המשפטית לממשלה שטענה כי לא הוכח שהמנוח היה כשיר לערוך את הצוואה. 

מדובר באדם רווק ללא ילדים שהתמודד עם סכיזופרניה לאורך שנים. במשך תקופה ארוכה התגורר עם אמו, אך בשנת 2008 מצבו החמיר והוא אושפז במרכז לבריאות הנפש. קרובת משפחתו – שסבתה הייתה אחות סבתו – מונתה יחד עם בעלה כאפוטרופוסים על גופו ורכושו. הם שימשו בתפקיד זה עד פטירתו ב-2019. בינואר 2021 פנו השניים לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה לקיים צוואה בעל פה שלדבריהם מסר להם כשבועיים לפני מותו ובה הביע את רצונו להוריש להם את עיזבונו. 

היועצת המשפטית לממשלה הביעה התנגדות נחרצת בטענה כי לא הוכח שהמנוח היה כשיר מבחנה משפטית לערוך צוואה. היא ציינה כי במהלך כל השנים עד מותו בני הזוג שמונו כאפוטרופוסיו לא חשבו לבטל את מינוי האפוטרופסות שלהם והודו כי הוא לא יכול היה לנהל את עצמו באופן עצמאי. לטענתה, בני הזוג לא עמדו בנטל להוכיח כי מתקיימים התנאים שבחוק לקיום צוואת "שכיב מרע" (צוואה שנאמרת בעל פה בנסיבות חריגות, בסמוך לפטירה).

מנגד, טענו בני הזוג כי בתקופה שקדמה לעריכת הצוואה חל שיפור משמעותי במצבו של המנוח, והוא היה כשיר ובעל יכולת להבין את טיבה. לדבריהם, הליך המינוי שלהם כאפוטרופוסים של המנוח היה בעצת ובהמלצת הצוות המטפל שלו.

השופטת ברגר ציינה כי אמנם הקרובים שימשו כאפוטרופוסים של המנוח, הוא מעולם לא הוכרז כפסול דין. היא הדגישה כי גם אדם שמונה לו אפוטרופוס כשיר לערוך צוואה. מתוך התיעוד הרפואי עלה שבשל מחלת הנפש היה המנוח בטיפול תרופתי קבוע במשך שנים רבות ונשאר במצב מאוזן. הוא הצליח לתפקד ואף הצליח לעבוד ולקיים קשרים חברתיים.

בפסק הדין כתבה השופטת כי ההלכה שלפיה גם אם אדם סובל מהפרעות נפשיות, אין בכך כדי לשלול את יכולתו לבצע פעולות משפטיות ובכלל זה לערוך צוואה, כל עוד הוא מסוגל להבחין בטיבה.

השופטת קבעה כי הקרובים עמדו בנטל ההוכחה והראו כי המנוח היה כשיר לערוך צוואה. מסקירה רפואית שהוגשה לבית המשפט הצביעה על כך שהמנוח  שיתף את רופאיו בתחושותיו, תקשר והבין את מצבו הבריאותי. בנוסף, מנהלת בית האבות שבו שהה חודשיים לפני מותו הצהירה כי התרשמה שהוא היה ערני, צלול והתמצא בסביבתו במידה רבה בנעשה ובסובב אותו. ניכר שהמנוח אף התעניין בכספים ובמשכורות של העובדים והדבר מעיד על כשירותו השכלית והבנתו בנושאים כספיים בתקופה הרלוונטית.

בנוסף, השופטת התרשמה מאמינותם של בני הזוג בנוגע לנסיבות עריכת הצוואה וקבעה כי בזמן אמת המנוח הבין מה הוא עושה והיה מודע למעשיו. היא הדגישה  כי המנוח היה בדעה צלולה במועד עריכת הצוואה ורצה להוריש את כל רכושו למבקשים, ש"הוכיחו כי בינם לבין המנוח הייתה מערכת יחסים מיוחדת, הם היו קרובים מאד, והמבקשים דאגו וטיפלו במנוח במסירות עד יומו האחרון".

לפיכך, נקבע שהמנוח ראה את עצמו מול פני המוות רשאי לצוות בעל-פה בפני שני עדים השומעים לשונו במועד עריכת הצוואה והרגיש שימיו ספורים – תנאי הכרחי לצורך הכרה בצוואה בעל פה. בסופו של דבר, הורתה השופטת על קיום הצוואה.