בית המשפט פסק: אב ישלם 88 אלף שקל לאם על הפרת זמני שהות עם ילדיו

מאת: שלמה בוצ'צ'ו

בית המשפט לענייני משפחה באשדוד פסק לאחרונה כי אב לתאומים בני 17 ישלם לאם ילדיו פיצוי בסך 88.2 אלף שקל בשל הפרת זמני שהות שנקבעו בהסכם ביניהם. פסק הדין, שניתן על ידי השופטת עפרה גיא, קובע כי האב נמנע מקיום זמני השהות עם ילדיו בניגוד לתנאים שנקבעו בהסכם ביניהם, וכי הסנקציות הכספיות שהוסכמו מראש בהסכם תקפות ומחייבות. 

על פי ההסכם בין הצדדים, נקבע כי אם האב מובטל ואינו מחזיק ברכב, הוא יפגוש את ילדיו אחת לשבוע בימי חמישי, ואם יפר זאת, יחויב לשלם 250 שקל לכל הפרה. במקרה שבו יחזור לעבודה סדירה, הוא יחויב גם לקיים מפגשים עם ילדיו בסופי שבוע, והפרת זמני השהות בסופי שבוע תחייב אותו בתשלום של 500 שקל לכל הפרה. 

בכתב התביעה טענה האם כי האב הפר באופן שיטתי את זמני השהות, ולאחר ניסיונות רבים ליישב את המחלוקת בדרכי נועם, נאלצה להגיש תביעה בסך 150 אלף שקל. לטענתה, האב נמנע מלקיים את הסדרי הראייה שנקבעו, תוך התעלמות מוחלטת מהוראות ההסכם המחייבות אותו. 

האב מצדו טען כי זמני השהות תלויים במצבו הכלכלי, וכי הוא שומר על קשר קבוע עם ילדיו באמצעות שיחות טלפון ונפגש עימם ככל שמתאפשר לו. עוד טען כי בשל מצבו הכלכלי הקשה והעובדה שהוא מתגורר בדירת חדר בשטח 15 מ"ר בלבד, אין באפשרותו לארח את ילדיו, ולכן לא ניתן לדרוש ממנו לעמוד בזמני השהות. 

השופטת עפרה גיא דחתה את טענותיו של האב, וקבעה כי הוא החל לעבוד בנובמבר 2020, ולכן היה עליו לעמוד בזמני השהות שנקבעו בהסכם, לרבות סופי שבוע. לפיכך, נפסק כי עליו לשלם לאם פיצוי של 250 שקל עבור 149 הפרות של מפגשים באמצע השבוע, בסכום כולל של 37.2 אלף שקל, וכן 500 שקל בגין 104 הפרות של מפגשים בסופי שבוע, בסכום כולל של 52 אלף שקל. לאחר קיזוז של 1,000 שקל שהאם כבר קיבלה מהאב, נקבע כי סכום הפיצוי יעמוד על 88.2 אלף שקל. 

עוד צוין בפסק הדין כי האב אינו חסר אמצעים, כפי שטען. מעיון במסמכים שהוצגו לבית המשפט עלה כי הוא זכה ברבע מעיזבונה של אמו המנוחה, שכלל זכויות כספיות ונכסים בבניין בירושלים. בנוסף, רישומי כרטיסי האשראי שלו הוכיחו כי במהלך התקופה הרלוונטית הוציא אלפי שקלים על לינות בבתי מלון, טיפולי יופי והוצאות נוספות, שאינן הכרחיות למחייתו. לאור זאת, נקבע כי האב היה יכול לעמוד בהתחייבויותיו כלפי ילדיו, אך בחר להימנע מכך. 

פסק הדין מחזק את עקרון אכיפת זמני שהות בין הורים לילדיהם, וקובע כי סנקציות שנקבעו מראש בהסכמים בין הצדדים ניתנות לאכיפה גם כאשר אחד הצדדים מנסה להתחמק מקיומן בטענות שונות.